"המותג"

  • פותח הנושא g2k1
  • פורסם בתאריך

g2k1

New member
"המותג"

כיתום צעיר בשנים אך ותיק ביתמות(מגיל 4). הייתי רוצה לפתוח בפורום מלבד המאבק הצודק לזכיותינו קבוצת דיון בנושא היתמות וחוויות התמודדות חלקנו היו בקבוצות תמיכה ובפגישות אצל פסיכולוג ודיברו על זה... אני דווקא מעוניין לצאת קצת מהדיון על הכאב ויתור לדבר על ההתמודדות עם "המותג": יתום צה"ל אז אני אתחיל- בגלל שהתייתמתי בגיל צעיר מאוד אפשר להגיד שכמעט נולדתי עם המותג יש ילד רזה יש ילד גינג´י יש את מלך הכיתה ויש "יתום" אז ליתומים יש קיטנה מיוחדת (הילדים בכיתה לא הולכים כי הם לא) ושולחים אותם בבר מיצוה למשלחת לחול לבד כל כמה זמן מגיעה חיילת (עם מדים נקיים מאוד) שמדברת עם אמא ונותנת מתנות בפורים באים אנשים מצחיקים עם זקן(חב"ד) ונותנים משלוח מנות. ואם את רוצה ללכת לחוג אמא מתקשרת מהמתנ"ס למשרד הביטחון לראות אם אפשר לממן אותו אם קשה לך בלימודים (אה זה בסדר הוא יתום קשה לו). ויש את המבוכה שמדברים על מה אבא שלך עושה ומגיעים אליך... אחרי שאתה מספר נוצרים מספר סוגים של אנשים: המצטער – "אוי אני מצטער לשמוע" המתעניין – "מתי זה קרה" הנבוך – משתתק לכמה שניות ואז הופך למצטער המתעלם – זה ששכח ששמע לפני רגע ועובר לנושא אחר לקח לי הרבה זמן להתנתק ממנו מהמותג ... היום אני איש רגיל אבל לפעמים שאני לא שם לב... הוא בא בשקט ולוחש... היי אני כאן...
 

איזבלל

New member
האירוניה היא ../images/Emo8.gif

שבחרת לך זמן טוב, יחסית, להיות מותג. חלק נכבד מהיתומים, אלה מהמלחמות הראשונות, עדיין לא קיבלנו, קייטנות, נסיעות, חוגים וכאלה. נחמד לדעת שדאגו לכם. יקיר. הזמן עובר מהר, חשבת מה יהיה מעמדך, לאחר שזכויותך ימוגו? זה הזמן לדאוג לעתידך. לאחר גיל 30 גם אתה הופך לתיק בארכיון - רק תיק ומה הלאה????????????????????????????????????.................. חומר למחשבה (ועשייה אם אפשרי.)
 

g2k1

New member
המאבק חשוב

כל ה"מתנות" שקיבלנו מאנשים טובים... הם לא הענין בנושא שכתבתי... הם היו מתוך הסתכלות מעניים של ילד... שהדברים הטובים היחדים שקיבל היו כפרס על היתו יתום... אני תומך נלהב (וגם עושה) במאבק ועוד חושב שיש לנתקנו ככקבוצה מאלמנות צה"ל במיוחד בבגרות ולשבור את מחסום ה30 אשמח גם לשמוע את נקודת המבט גם של אלה שנולדו והפכו ל"מותג" עוד לפני... יש את המאבק החשוב ויש את השיתוף בחוויות...
 

No name for now

New member
בהתחלה...

אבי נפטר 3 ימים לפני שהתחילה שנת הלימודים, באותה שנה גם התחלתי ללמוד בחטיבת הביניים כך שהיתה לי כיתה חדשה עם הרבה ילדים שלא הכירו אותו. כיוון שהלכתי לבית הספר בזמן השבעה, הילדים לא ידעו וגם ביקשתי מהמחנכת שלא תספר כיוון שלא רציתי להיות שונה. מה שיצא בפועל הוא שעקב החויה הקשה שחויתי אני מאוד הסתגרתי בפני שאר הילדים, והם כמובן ניצלו את זה כדי להציק לי ללא הפסקה, ואחרי שחזרתי מטיול כיתתי בוכה אמי טלפנה לאמו של תלמיד שעמד בראש החבורה וביקשה שהוא יעזוב את הילדה כי לפני חודש אבא שלה נפטר ומאוד קשה לה. אחרי זה כל 3 השנים בכיתה היו נהדרים אתי, הם קיבלו את ההתנהגות שלי (בעיקר הסתגרות), התחברו איתי, עזרו לי ותמיד הרגשתי שייכת, בתיכון הם מאוד חסרו לי. אני לא חושבת שהייתי שורדת את 3 השנים הראשונות אם לא היו מתייגים אותי כ"מסכנה, אבא שלה מת בצבא". לא קיבלתי יחס מיוחד אף פעם, אבל העובדה שהניחו לי לנפשי בגיל שהוא בכל מקרה מאוד קשה, עזרה לי לעכל את מה שעברתי ולהצליח לא להדרדר בלימודים יותר מדי. אבל, צריך לדעת לא לנצל את זה ולא להשתמש בזה כתירוץ לכל דבר.
 

g2k1

New member
נכון

כל מה שאמרת מוכר לי מאוד הבעיה היא באמת לדעת איפה הגבול של "לנצל" ומזה ל"נצל". אצלי אני חושב התיחסו לזה כאל "הבעיה" למשל בלימודים ולא ראו את הבעיות "האמתיות" שהיו מנותקות מנושא היתמות.. (אבל הכי קל לראות מה שקופץ ראשון מול העניים) היום שלצערנו תופעת היתמות לא נעלמת חשוב שאנחנו מי שמסתכלים על הדברים ממבט רחוק בשנים נוכל לעזור לפחות למחקר בנושא כדי לעזור מנסיננו לאלמנות וליתומים החדשים
 

No name for now

New member
במה כבר יש לי לתרום?

אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לאחרים בהתמודדות. חבר מהכיתה שלי נהרג בלבנון לפני מספר שנים, הדבר היחיד שיכולתי לומר להורים שלו זה שעם הזמן מתרגלים לחיות ככה. אני חושבת שהדבר היחיד שלמדתי זה לתפקד כי החיים לא נעצרים, למזלי למדתי את זה די מהר, חוץ מ-2 נפילות שהתאוששתי מהן בכוחות עצמי.
 

g2k1

New member
לא ניחומים

ההתמודדות עם הכאב דבר שאי אפשר לעזור לה באמת זה עינין אישי למחקר אפשר איך עוזרים ליילדים ואלמנות לשמור אל איזון נכון בין היותך יתום והיותך חלק מהסביבה ואני חושב שבזה אנחנו יכולים לעזור וגם התנדבות בתור חונכים זו דרך אבל הבעיה שלא עוזרים לך להתנדב... נסיתי דרך משרד הבטחון שהפנו אותי לחברת כח אדם.... התקבלת... וסיפור ארוך... (אולי אני אספר אותו בהמשך) בספו של דבר פניתי ל"אירגון נפגעי טרור" ועדיין אני לא חונך...
 
הכי מעצבן לשמוע זה

"מה קרה לאבא שלך?" "הוא מת..." "אוי אני מצטער!!!" ממה יש לך להצטער
אשמתך
 
למעלה