הסיפור להיום" למעלה מן השמש"
בס"ד
למעלה מן השמש
מספר בנו שליט"א של הצדיק הירושלמי רבי שלמה זלמן בהר"ד בהר"ן זצוק"ל. (חלק א') ילד כבן שמונה הייתי, כאשר אמי, זכרונה לברכה, שלחתני להביא את מעט הכסף, ההקצבה השבועית של הישיבה, בסך ששים גרושים, דאז. היה זה ביום חמישי. מאומה לא היה עדיין בבית להכנת צרכי שבת. אמי ציפתה לכסף המעט, ממנו תוכל לקנות את מעט הקמח ללוש חלות לכבוד שבת ולרכוש את שאר צרכי השבת. אמרתי, שאמי שלחתני לקחת את הכסף. אבא מעמעם היה בעצמו אם לקחת את הכסף, ההקצבה של הישיבה, גם משום שלא רצה להנות מכתרה של תורה. אולם בידעו את המחסור הנורא ששרר בבית, לא התנגד כאשר אמא ציותה עלי באותו יום חמישי, ביום סגריר של חורף, לגשת למשרד הישיבה ולקחת את הכסף, ממנו - תוכל להכין את צרכי השבת, שעדיין לא היה להם, כאמור, זכר בבית. מלאתי את השליחות, ובלכתי בדרכי לחדר, בתלמוד תורה, שבחורבת רבי יהודה החסיד, שבעיר העתיקה, סרתי בדרכי למשרד הישיבה ושלשלתי לתוך כסי את ששים הגרושים, שאמא עמדה מצפה כל היום. אולם באותו יום, קרוב לחנוכה, היתה מסיבה בתלמוד תורה שבחורבת רבי יהודה החסיד, והמסיבה מתמשכת עד לשעות המאוחרות של הלילה. בהתלהבות המסיבה, התלהבות של ילד, שכחתי לחלוטין את הכסף, את החלות ואת אמא העומדת מצפה לבואי, שתוכל להספיק למצוא חנות פתוחה ולהצטייד בשתי ליטרות הקמח לאפיית החלות.
כאשר חזרתי הביתה סמוך לחצות, היה הבית שרוי באפילה. אמא שכבה זה כבר לישון, כאשר נכזבה תוחלתה, שעות רבות של צפיה לשוא. תריסי החנויות המוגפים היו שרויים זה כבר בעלטת הליל. אי אפשר היה להכין, ממילא, את החלות באותו יום. - "לפחות שיביא את הכסף ... מילא, אז מחר, ביום ששי ... יש חנויות המקדימות לפתוח שעריהן, ואז, עם שחר, אצא לקנות את הקמח ... מה אפשר לעשות ...? ילד - זה ילד ... הוא שכח ... - העיקר שיביא את הכסף ..." - תאמר אמא מאוחר יותר. כשנכנסתי הביתה, התכונן אבא לקום, כדרכו, לעריכת תיקון חצות. אמא קיפצה לקראתי, יורדת מיצועה. יתכן ועדין לא נרדמה, מחכה לשובי, ואולי התעוררה בכניסתי לבית. - חכינו לך כל היום, נחומקה ... שכחת, כנראה, להביא את הכסף ...לא היה לנו כסף לקנות את הקמח ... שכחת ...? נו, קורה ...! קפצתי כנשוך נחש. הכל נשכח ממני. שכחתי לגמרי את הכסף, את החלות ואת אמא העומדת ומצפה בכליון עינים, שם בבית. הכנסתי ידי הרועדות לכיס מכנסי ... לעוד כיס ... ולעוד כיס ...חיטטתי בכיסי המעיל, ושוב בכיסי מכנסי, וחוזר חלילה, כשלבי פועם בחזקה, בעצמה מתפרצת. - מי יודע אם לא איבדתי את הכסף ...? הוי, איזו מחשבה נוראה! איזה אסון בשביל ילחד בן שמונה, כשהוא יודע שבששים הגרושים הללו גנוזים מעט הקמח וכל צרכי השבת ... איזה רגש אשמה, ככבדו של אולם, החל נוחת עלי בכל כבדו, בחזותו האימתנית, הדמיונית של ילד קטן ... חיטטתי פעם נוספת בכיסים, בכל הכיסים ... ובאחד הכיסים גיליתי ... את "החור" ... חור בכיס מכנסי, גדול דיו מעבר לגרושים העגולים, ששים במספר. אחד מהם לא נותר לפליטה. מאומה ... צפיתי לנורא, לא העזתי להביט בפניה של אמא באור המבליח של נר יחיד שהאיר קלושות את החדר המקומר בצד פרוזדור קטן. דממה נוראה השתררה בחדר. אמא הבינה מה שקרה, גם מבלי שאצטרך להגות מלה אחת. היד הנעוצה בכיס וקפאון פני העידו כמאה עדים את שקרה. ידעתי שאמא לא תרביץ. ספק אם תגער בי. אך היה זה הגרוע מכל ... האשמה חנקה בי ... אשמה של ילד שדמיין היטב את התוצאות הנוראות הכרוכות באבדן ששים האגורות - כסף המחיה לשבוע תמים - ובגללי ... כיצד אכפר על חפזותי - חפזותו של ילד שנתן לעצמו להסחף בהתלהבות של מסיבה ושכח את הבית ... שכח את הכסף ... את החלות ... את השבת ... ואת האמא העומדת מצפה. ועתה, גרוע מכל ... מה לעשות...?
עמדתי באמצע החדר, כשאמא בקרן אחת של החדר ובקרן השניה מתנער אבא לעבודת השם, בקימתו לתיקון חצות. לפתע קרב אלי אבא, ובקולו הרוגע שבר את הדממה - לואט:- תתפשט נחומקה. השעה מאוחרת. הכנס למיטה ויחד נשיר ... נשיר נחומק'ה .. "גם זו לטובה" ... "גם זו לטובה" ... בעודי עומד ותוהה, מנסה לקלוט משמעות דבריו במבוכתי הנוראה, לקחני אבא יד ביד וקרבני למיטה, מצפה שאתפשט, ואז, לפתע, החל לפזם בקול אל תוך דמי הליל לאורה של שלהבת מרצדת - "גם זו לטובה" - "גם זו לטובה!", כשהוא מכריחני להצטרף עמו, לשירתו. - גם זו לטובה, נחומקה ... גם זו לטובה ... קרא אבא ממיס מעלי את מקפא העצבות והדכדוך ורגשי האשמה הנוראים שרבצו עלי ככבדו של אולם. הצטרפתי לטאבא ונמצאנו שנינו מפזמים - בחצות ליל "גם זו לטובה" כשאני שכוב במיטה ואבא עומד לצדי ...איזה חזיון נדיר ומופלא ... עד היום קשה לי למצוא מבע לשון,לתאר, לתת בטוי להתרחשות זו, ללחשם המופלא של אותן מלים בודדות שבמחי יד שטפו, מחקו ממני את רגשי האשמה הנוראים שלחצו עלי עד לאימה ... היתה זו לידה חדשה בשבילי ...
אבא זצ"ל הלך אחרי כן לתיקון חצות. בשבילי, ילד כבן שמונה, זה היה אחד הרגעים המרטיטים ביותר - תיקון חצות של ילד ... הזלתי דמעות ... אך היו אלו דמעות אחרות ... אחרות לגמרי ... - תקרא קריאת שמע, נחומקה, ותישן ... לאט אבא לאחר תום - ריקוד השיר המפתיע ביותר בחיי - שחרט בי רושם בל ימחה! אבא התרחק ויצא את החדר לתיקון חצות, אולם בחדר המקומר, הקר, והבלתי מוסק, בו שכבתי - המשיך עדיין להדהד קולו המרגיע, המלטף והמתלהט של אבא: "גם זו לטובה" ... עד היום לא מש הרושם הזה ממני. נשתקע בי והיה לי להגה דרכים בלבטי החיים. הו, אבא מורי זצ"ל. כמה אסיר תודה הייתי לו על פעולתו זו שהעלתה אותי במחי יד מבור תחתיות של אשמה, פחד וחרדה - אל שיא ההתעלות בלבו המתפעם של ילד ... (המשך..בחלק ב')
בס"ד