הסיפור שלי בהמשכים..
פשוט יש יותר מדי תווים בכל הסיפור, אז לג'ניפר היתה ההברקה לשים את זה פה בכמה חלקים.. וככה זה הולך: הספירות העליונות היא הלכה ברחוב. סתם חצתה את הכביש בערך באמצע שינקין, מול "המנטרה של שרה". סתם הלכה, לא עשתה כלום לאף אחד, ופתאום נפלה לידה מעלית. לרגע היא לא ידעה מה לעשות. היא הסתכלה למעלה, כאילו ציפתה למצוא שם עכשיו בניין שלם שעומד לנחות על ראשה. אבל שניה אחר כך היא כבר התחילה לצחקק, ושתי שניות אחרי זה היא כבר נשכבה על הכביש אחוזת עוויתות צחוק. היא הרי תמיד ידעה. תמיד היא אמרה לאנשים, אבל אף אחד לא האמין לה. כולם אמרו שהשטויות האלה, הרוחניות הזאת שהיא תפסה בהודו, "כל זה עלה לה לראש, אולי קצת גבוה מדי" וחייכו מאחורי גבה. עכשיו אף אחד כבר לא יזכור שהיא הראשונה שאמרה שאפשר לחזור מגן עדן. אפילו היא לא ידעה למה, אבל זה פשוט נורא הצחיק אותה. הדלתות נפתחו והוא עמד שם, עם מבט קצת דבילי, אבל גם קצת מתנשא בעיניים, ובהה בכל האנשים ברחוב שהחזירו לו מבט תמוה. הוא עשה את הצעד הראשון, הוא חזר. הכול נראה בדיוק כמו שהוא זכר- כל המשוגעים האלה שמסתובבים בשינקין, עם הפירסינג והקטורת ולוכדי החלומות. HOME SWEET HOME, הוא חשב לעצמו, ויצא מהמעלית. ברגע שהוא נעמד, קצת בלי שיווי משקל, על הכביש ההרוס והסדוק שמסביב למעלית, התחיל זמזום כזה. מלמול בהתחלה, אחר כך קולות של דיבור. לאט לאט זה התגבר, נשמעה אפילו צעקה קטנה, במין קול גבוה וחנוק, חצי מטר מאחוריו. הוא לא שם לב, לא עברה אפילו דקה, אבל מסביבו כבר התאסף קהל קטן, קרוב אפילו למאה איש. כולם דיברו. על מה הם מדברים, הוא חשב לעצמו… מה כבר אפשר להגיד? הרי זה ברור- הוא האיש הראשון שחזר מגן עדן. איש אחד התקרב אליו. הוא לא היה צעיר, אבל גם בהחלט לא מבוגר מאוד. היו לו עיניים כחולות, ושיער חום כהה עם קצת לבן ליד הרקות. הוא נראה לו קצת מוכר, אבל זה לא נראה לו אפשרי. אישה הופיעה עכשיו מאחוריו, מחזיקה תינוק שנראה לו בן לא יותר מחודשיים. השיער שלה שחור, הפנים חיוורות כמו סיד. מזה הוא כבר לא היה יכול להתעלם- הרי זאת אשתו, מיכל! מה היא עושה פה?! הרי היא אמורה לשבת עליו שבעה! ומה היא עוד עושה בשינקין עם תינוק בן חודשיים? ועוד עם רמי, השותף שלו?! משהו פה לא הסתדר. משהו פה נראה לו לגמרי לא בסדר. לגמרי לא… "מיכלוש? תראי, חזרתי!" הוא אמר. היתה שמחה בקול שלו, גם קמצוץ של גאווה, אבל בעיקר היה בו חוסר ביטחון, אפילו נימה דקה של התנצלות. "מה?!" היא ענתה, בהרבה יותר התנצלות ממנו. "מאיפה? איך?" ואחרי שנייה או שתיים של היסוס היא הוסיפה "הרי אתה מת!", והפעם הוא שמע ממש בושה מתחבאת שם. "אהמ, מיכלינקוש, את בטוחה שזה הוא?" שאל רמי, מנסה בבירור, כמו תמיד, להישמע מלא ביטחון עצמי, להישמע כאילו הכול תחת שליטה, שקול ומחושב. "כן, זה הוא!" היא השיבה בכעס. "אתה לא רואה?!" הפנים החווירו עוד יותר, אבל עכשיו כבר בער כתם אדום ברור על כל אחת מלחייה. "איך חזרת, לעזאזל! ולמה? למה?!" הוא עמד שם, בהלם. מה?! הוא ויתר בשבילה על גן עדן והיא לא מבינה למה הוא חזר?! זה כנראה חלום רע… אולי הפקיד שם למעלה שלח אותו בטעות לגיהינום. אולי הוא התבלבל במעלית. אולי זה רק שלב בדרך חזרה, הוא אמר לעצמו, יודע בוודאות שמשהו השתבש במקום כלשהו בדרך. שהוא לא במקום הנכון. הרי בשבילה הוא חזר… זה לא הגיוני. ומה רמי עושה מחוץ למשרד? מחר הוא הרי אמור לסגור את העסקה הגדולה שלהם, עם היפנים! הוא הולך לחטוף על הראש ברגע שהוא יברר מה בדיוק קורה פה. ושל מי התינוק הזה, לעזאזל? היו לו הרבה שאלות. המון אפילו, אבל הוא שתק. האמת היא שהשאלה שהכי העסיקה אותו באותו זמן היתה למה רמי קרא לה מיכלינקוש. הוא הראשון. הראשון שחזר. הוא עוד זכר את ההבעה, מין הבעה שבין רחמים ללעג, על פני הפקיד, כשהוא נכנס למעלית.
פשוט יש יותר מדי תווים בכל הסיפור, אז לג'ניפר היתה ההברקה לשים את זה פה בכמה חלקים.. וככה זה הולך: הספירות העליונות היא הלכה ברחוב. סתם חצתה את הכביש בערך באמצע שינקין, מול "המנטרה של שרה". סתם הלכה, לא עשתה כלום לאף אחד, ופתאום נפלה לידה מעלית. לרגע היא לא ידעה מה לעשות. היא הסתכלה למעלה, כאילו ציפתה למצוא שם עכשיו בניין שלם שעומד לנחות על ראשה. אבל שניה אחר כך היא כבר התחילה לצחקק, ושתי שניות אחרי זה היא כבר נשכבה על הכביש אחוזת עוויתות צחוק. היא הרי תמיד ידעה. תמיד היא אמרה לאנשים, אבל אף אחד לא האמין לה. כולם אמרו שהשטויות האלה, הרוחניות הזאת שהיא תפסה בהודו, "כל זה עלה לה לראש, אולי קצת גבוה מדי" וחייכו מאחורי גבה. עכשיו אף אחד כבר לא יזכור שהיא הראשונה שאמרה שאפשר לחזור מגן עדן. אפילו היא לא ידעה למה, אבל זה פשוט נורא הצחיק אותה. הדלתות נפתחו והוא עמד שם, עם מבט קצת דבילי, אבל גם קצת מתנשא בעיניים, ובהה בכל האנשים ברחוב שהחזירו לו מבט תמוה. הוא עשה את הצעד הראשון, הוא חזר. הכול נראה בדיוק כמו שהוא זכר- כל המשוגעים האלה שמסתובבים בשינקין, עם הפירסינג והקטורת ולוכדי החלומות. HOME SWEET HOME, הוא חשב לעצמו, ויצא מהמעלית. ברגע שהוא נעמד, קצת בלי שיווי משקל, על הכביש ההרוס והסדוק שמסביב למעלית, התחיל זמזום כזה. מלמול בהתחלה, אחר כך קולות של דיבור. לאט לאט זה התגבר, נשמעה אפילו צעקה קטנה, במין קול גבוה וחנוק, חצי מטר מאחוריו. הוא לא שם לב, לא עברה אפילו דקה, אבל מסביבו כבר התאסף קהל קטן, קרוב אפילו למאה איש. כולם דיברו. על מה הם מדברים, הוא חשב לעצמו… מה כבר אפשר להגיד? הרי זה ברור- הוא האיש הראשון שחזר מגן עדן. איש אחד התקרב אליו. הוא לא היה צעיר, אבל גם בהחלט לא מבוגר מאוד. היו לו עיניים כחולות, ושיער חום כהה עם קצת לבן ליד הרקות. הוא נראה לו קצת מוכר, אבל זה לא נראה לו אפשרי. אישה הופיעה עכשיו מאחוריו, מחזיקה תינוק שנראה לו בן לא יותר מחודשיים. השיער שלה שחור, הפנים חיוורות כמו סיד. מזה הוא כבר לא היה יכול להתעלם- הרי זאת אשתו, מיכל! מה היא עושה פה?! הרי היא אמורה לשבת עליו שבעה! ומה היא עוד עושה בשינקין עם תינוק בן חודשיים? ועוד עם רמי, השותף שלו?! משהו פה לא הסתדר. משהו פה נראה לו לגמרי לא בסדר. לגמרי לא… "מיכלוש? תראי, חזרתי!" הוא אמר. היתה שמחה בקול שלו, גם קמצוץ של גאווה, אבל בעיקר היה בו חוסר ביטחון, אפילו נימה דקה של התנצלות. "מה?!" היא ענתה, בהרבה יותר התנצלות ממנו. "מאיפה? איך?" ואחרי שנייה או שתיים של היסוס היא הוסיפה "הרי אתה מת!", והפעם הוא שמע ממש בושה מתחבאת שם. "אהמ, מיכלינקוש, את בטוחה שזה הוא?" שאל רמי, מנסה בבירור, כמו תמיד, להישמע מלא ביטחון עצמי, להישמע כאילו הכול תחת שליטה, שקול ומחושב. "כן, זה הוא!" היא השיבה בכעס. "אתה לא רואה?!" הפנים החווירו עוד יותר, אבל עכשיו כבר בער כתם אדום ברור על כל אחת מלחייה. "איך חזרת, לעזאזל! ולמה? למה?!" הוא עמד שם, בהלם. מה?! הוא ויתר בשבילה על גן עדן והיא לא מבינה למה הוא חזר?! זה כנראה חלום רע… אולי הפקיד שם למעלה שלח אותו בטעות לגיהינום. אולי הוא התבלבל במעלית. אולי זה רק שלב בדרך חזרה, הוא אמר לעצמו, יודע בוודאות שמשהו השתבש במקום כלשהו בדרך. שהוא לא במקום הנכון. הרי בשבילה הוא חזר… זה לא הגיוני. ומה רמי עושה מחוץ למשרד? מחר הוא הרי אמור לסגור את העסקה הגדולה שלהם, עם היפנים! הוא הולך לחטוף על הראש ברגע שהוא יברר מה בדיוק קורה פה. ושל מי התינוק הזה, לעזאזל? היו לו הרבה שאלות. המון אפילו, אבל הוא שתק. האמת היא שהשאלה שהכי העסיקה אותו באותו זמן היתה למה רמי קרא לה מיכלינקוש. הוא הראשון. הראשון שחזר. הוא עוד זכר את ההבעה, מין הבעה שבין רחמים ללעג, על פני הפקיד, כשהוא נכנס למעלית.
