יצחק הרושי
New member
הסיפור שלי - זקוק לייעוץ .
שלום לכם , אני כותב כאן בשם בדוי , על מנת למנוע מאנשים מסויימים לזהות אותי . אני חייל בצה"ל , בן (אוטוטו) 20 . בגיל 12 , איבדתי את אימא שלי , את כל חיי, כתוצאה ממחלת הסרטן . אימי חלתה כשהייתי בן 5 ומאז גיל 5 , ראיתי את אימא שלי במצבים בריאותיים לא טובים בכלל . אימא שלי , גססה לי מול עיניי והמקרה גרם לי זכרונות רעים חרדות וטראומה מתמדת , אך בעיקר הזכרונות שלא רוצים להרפות . לפני הצבא , כשהייתי בכיתה י"א , לאחר תקופה ארוכה של דיכאונות קלים ולא משמעותיים , פרצה אצלי מחלת הדיכאון הראשונה הרצינית בחיי . אותה מחלת הדיכאון הביאה אותי לידי אישפוז פסיכיאטרי , שממנו "ברחתי" לאחר 3 ימים , בעקבות תחנוניי שיוציאו אותי מהכלא הזה ... למרבה הפלא , אלוהים כנראה היה לצידי והוציאו אותי משם .. השאר היה אישפוז יום . התקופה שעברתי הייתה אחת הרעות שבחיי - הייתי מגיע לשם מדי יום במשך כחודש , למקום שאליו שייכים חולי נפש מסוגים שונים וכמו כן אנשים שנתקפו בדיכאון רציני וכבד , שהרס להם את החיים . אחרי חודש כמובן , התעקשתי עם הפסיכולוגית ודרשתי לצאת משם . בכיתה י"ב , עזבתי את בית הספר , אחרי שלא יכולתי לשרוד במסגרת . הייתי חייב לשקם את עצמי מבחינה נפשית והייתי חייבלצאת , לברוח ... ואני לא מתחרט על זה . בכל מקרה , בזמן שהייתי מאושפז באישפוז יום , זומנתי לצו ראשון בצבא . כבר בצו השני או השלישי , קיבלתי זימון אוטומטית לקב"ן , כי איכשהוא הצבא חקר ועלה על זה שהייתי באישפוז פסיכיאטרי ... מה גם שהמוסד שהייתי בו היה ממשלתי , בעל שם מאוד מאוד לא טוב . שם של מקום לחולי נפש נטו . כשהגעתי לועדה הרפואית לא נותר עוד הרבה מה לבקש - את ה 21 קיבלתי במקום . סירבו לשמוע לי וסירבו להקשיב . כמובן שעירערתי מיד ולאחר תקופת המתנה של שנה בערך , קיבלתי פרופי ל45 נפשי וגוייסתי לצה"ל. כיום , אני חייל בצה"ל , בתפקיד פקידותי , במשרד . ומה אני עושה ? כלום . פשוט כלום . אופי התפקיד שלי הוא "אין עבודה" כמו מרבית התפקידים בצבא ואותי - זה מחרפן . הבסיס עצמו גורם לי לדיכאון ולסבל נפשי גדול מאוד , אני נלחם עם עצמי לא לצאת מהצבא ובו בזמן סובל נפשית סבל גדול מאוד . כשניסיתי לדבר עם הקבנית על הקלות כמו קיצור שעות , או שינוי שיבוץ , נעניתי בשלילה . היא מצידה אמרה לי , שזה היהי התפקיד היחידי שאקבל אי פעם בצה"ל . לא אלך לקצונה וגם לא אתקדם לשום מקום (לא שאני ממש רוצה קצונה ...) . חשבתי , לפני שהתגייסתי , שהמקום הזה יקל איתי נפשית , אבל מסתבר שאני פשוט לא מצליח להתמודד איתו . המפקדת שלי מאוד לא תומכת וכל מה שהיא עושה זה "להיבהל" ולהראות פני מרחמת עליי , לא ממש יודעת מה לעשות ואני לא מאשים אותה .. היא לא המציאה תפקיד שכזה ... למזלי , קיבלתי פטור מלינת בסיס , אבל כל זה קטן לעומת הקשיים הנפשיים בהם אני שרוי . אני בצבא כבר כ - 7 חודשים ומחודש לחודש אני מרגיש את המצב הנפשי שלי מידרדר מרגע לרגע ... כשדיברתי עם הקבנית על אופציית יציאה , היא תמכה בי (כי הצבא מלכתחילה לא רצה אותי בכלל , אז להם זה לא מפריע) אבל המליצה לצאת אחרי שנה בשירות . ואני אגיד לכם משהו ? כואב לי לצאת מהצבא . כואב לי לדעת שיש עוד אנשים שתורמים את החלק שלהם , אולי הם סובלים אבל הם מתמודדים . אני אישית לא מצליח להתמודד , יש לי בעיה רצינית וגדולה יחסית . גיליתי על עצמי שאני אדם שאוהב ריגושים , נון סטופ . שום דבר לא יספק אותי בחיים , גם אם יתנו לי את התפקיד הכי חשוב בבסיס ... והכי עמוס וגדוש בעבודה . הבעיה היא בי וגם קצת בצבא , כי המסגרת עצמה נורא קרה ולא מתחשבת . למשל , בעבודה לפני הצבא , בכל זמן ההמתנה , הסתדרתי טוב מאוד והצלחתי לנהל חיים מסודרים , ללא דיכאונות חמורים וללא הרגשה של חוסר אונים . אני מיואש וזקוק לעזרתכם , אני ממש לא יודע מה לעשות ואני מבולבל לחלוטין . אני נורא רוצה לצאת , מעדיף בעוד 5 חודשים כשתמלא לי שנה בצבא , אבל אני חושש לעתיד שלי כשיבוא . האומנם אומרים שהבריאות חשובה יותר מהשירות הצבאי וזה נכון , כי אני לא רואה את עצמי שורד במקום הזה , נפשית כמובן , לעוד שנתיים וחצי ... נורא נורא קשה לי , עברתי חיים לא קלים בכלל ועכשיו הצבא , מחזיר אותי לאחור .. אני יודע שיש פה כאלה שיגידו "תצא , למה אתה צריך לעשות את זה לעצמך" אבל ברגע שאתה בפנים , נורא קשה מצפונית לצאת מהצבא ... אוף , הבילבול ... עזרה !
שלום לכם , אני כותב כאן בשם בדוי , על מנת למנוע מאנשים מסויימים לזהות אותי . אני חייל בצה"ל , בן (אוטוטו) 20 . בגיל 12 , איבדתי את אימא שלי , את כל חיי, כתוצאה ממחלת הסרטן . אימי חלתה כשהייתי בן 5 ומאז גיל 5 , ראיתי את אימא שלי במצבים בריאותיים לא טובים בכלל . אימא שלי , גססה לי מול עיניי והמקרה גרם לי זכרונות רעים חרדות וטראומה מתמדת , אך בעיקר הזכרונות שלא רוצים להרפות . לפני הצבא , כשהייתי בכיתה י"א , לאחר תקופה ארוכה של דיכאונות קלים ולא משמעותיים , פרצה אצלי מחלת הדיכאון הראשונה הרצינית בחיי . אותה מחלת הדיכאון הביאה אותי לידי אישפוז פסיכיאטרי , שממנו "ברחתי" לאחר 3 ימים , בעקבות תחנוניי שיוציאו אותי מהכלא הזה ... למרבה הפלא , אלוהים כנראה היה לצידי והוציאו אותי משם .. השאר היה אישפוז יום . התקופה שעברתי הייתה אחת הרעות שבחיי - הייתי מגיע לשם מדי יום במשך כחודש , למקום שאליו שייכים חולי נפש מסוגים שונים וכמו כן אנשים שנתקפו בדיכאון רציני וכבד , שהרס להם את החיים . אחרי חודש כמובן , התעקשתי עם הפסיכולוגית ודרשתי לצאת משם . בכיתה י"ב , עזבתי את בית הספר , אחרי שלא יכולתי לשרוד במסגרת . הייתי חייב לשקם את עצמי מבחינה נפשית והייתי חייבלצאת , לברוח ... ואני לא מתחרט על זה . בכל מקרה , בזמן שהייתי מאושפז באישפוז יום , זומנתי לצו ראשון בצבא . כבר בצו השני או השלישי , קיבלתי זימון אוטומטית לקב"ן , כי איכשהוא הצבא חקר ועלה על זה שהייתי באישפוז פסיכיאטרי ... מה גם שהמוסד שהייתי בו היה ממשלתי , בעל שם מאוד מאוד לא טוב . שם של מקום לחולי נפש נטו . כשהגעתי לועדה הרפואית לא נותר עוד הרבה מה לבקש - את ה 21 קיבלתי במקום . סירבו לשמוע לי וסירבו להקשיב . כמובן שעירערתי מיד ולאחר תקופת המתנה של שנה בערך , קיבלתי פרופי ל45 נפשי וגוייסתי לצה"ל. כיום , אני חייל בצה"ל , בתפקיד פקידותי , במשרד . ומה אני עושה ? כלום . פשוט כלום . אופי התפקיד שלי הוא "אין עבודה" כמו מרבית התפקידים בצבא ואותי - זה מחרפן . הבסיס עצמו גורם לי לדיכאון ולסבל נפשי גדול מאוד , אני נלחם עם עצמי לא לצאת מהצבא ובו בזמן סובל נפשית סבל גדול מאוד . כשניסיתי לדבר עם הקבנית על הקלות כמו קיצור שעות , או שינוי שיבוץ , נעניתי בשלילה . היא מצידה אמרה לי , שזה היהי התפקיד היחידי שאקבל אי פעם בצה"ל . לא אלך לקצונה וגם לא אתקדם לשום מקום (לא שאני ממש רוצה קצונה ...) . חשבתי , לפני שהתגייסתי , שהמקום הזה יקל איתי נפשית , אבל מסתבר שאני פשוט לא מצליח להתמודד איתו . המפקדת שלי מאוד לא תומכת וכל מה שהיא עושה זה "להיבהל" ולהראות פני מרחמת עליי , לא ממש יודעת מה לעשות ואני לא מאשים אותה .. היא לא המציאה תפקיד שכזה ... למזלי , קיבלתי פטור מלינת בסיס , אבל כל זה קטן לעומת הקשיים הנפשיים בהם אני שרוי . אני בצבא כבר כ - 7 חודשים ומחודש לחודש אני מרגיש את המצב הנפשי שלי מידרדר מרגע לרגע ... כשדיברתי עם הקבנית על אופציית יציאה , היא תמכה בי (כי הצבא מלכתחילה לא רצה אותי בכלל , אז להם זה לא מפריע) אבל המליצה לצאת אחרי שנה בשירות . ואני אגיד לכם משהו ? כואב לי לצאת מהצבא . כואב לי לדעת שיש עוד אנשים שתורמים את החלק שלהם , אולי הם סובלים אבל הם מתמודדים . אני אישית לא מצליח להתמודד , יש לי בעיה רצינית וגדולה יחסית . גיליתי על עצמי שאני אדם שאוהב ריגושים , נון סטופ . שום דבר לא יספק אותי בחיים , גם אם יתנו לי את התפקיד הכי חשוב בבסיס ... והכי עמוס וגדוש בעבודה . הבעיה היא בי וגם קצת בצבא , כי המסגרת עצמה נורא קרה ולא מתחשבת . למשל , בעבודה לפני הצבא , בכל זמן ההמתנה , הסתדרתי טוב מאוד והצלחתי לנהל חיים מסודרים , ללא דיכאונות חמורים וללא הרגשה של חוסר אונים . אני מיואש וזקוק לעזרתכם , אני ממש לא יודע מה לעשות ואני מבולבל לחלוטין . אני נורא רוצה לצאת , מעדיף בעוד 5 חודשים כשתמלא לי שנה בצבא , אבל אני חושש לעתיד שלי כשיבוא . האומנם אומרים שהבריאות חשובה יותר מהשירות הצבאי וזה נכון , כי אני לא רואה את עצמי שורד במקום הזה , נפשית כמובן , לעוד שנתיים וחצי ... נורא נורא קשה לי , עברתי חיים לא קלים בכלל ועכשיו הצבא , מחזיר אותי לאחור .. אני יודע שיש פה כאלה שיגידו "תצא , למה אתה צריך לעשות את זה לעצמך" אבל ברגע שאתה בפנים , נורא קשה מצפונית לצאת מהצבא ... אוף , הבילבול ... עזרה !
