הסיפור שלי 
אהלן, קוראים לי גיל, אני בן 20 ואני חייל. התחלתי לעשן בסוף כיתה ח', ונכנסתי לזה חזק, לאט לאט כמו כל סיפורי המעשנים "סיגריה ליום" פה ושם, רק בשביל הכיף, רק במסיבות, רק עם האלכוהול, לאט לאט זה הפך ליהות חלק בלתי נפרד מכל דבר בחיים שלי. לפני האוכל, אם אפשר בזמן האוכל והכי חשוב אחרי האוכל. אחרי הסקס, אחרי המקלחת, בנסיעה, לפני הרכבת, אחרי הרכבת, סיגריית בוקר, עם הקפה, אחרי הקפה.. וכל זה ידוע. בשנתיים האחרונות בערך, אולי אפילו יותר.. מצאתי את עצמי מעשן לא פחות מקופסא ליום. הייתי מפרק אותם. והבנתי שאני צריך להפסיק לעשן. אבל כל פעם שהייתי מגיע לתובנה הזאתי, הייתי מדליק סיגריה, הייתי נלחץ, והייתי מכחיש הכל וממשיך לעשן, ולא לחשוב על זה. לא לחשוב על הבעיות שזה יגרום לי וגורם לי בהווה. ואז החברה מבקשת להפסיק. אבל בינינו, כמה שאני לא אוהב אותה (ואני מאוהב בה) אם אני לא ארצה, זה לא יעזור. ואז החברים מתחילים להעיר. ואז אמא כבר לא מעשנת שלושה חודשים. ואז נופל לי תיקן מרוח מהקיר הישר לתוך הקופסא החדשה והפתוחה שלי. שיט. זה הסימן להפסיק לעשן, נכון?! בוקר למחרת... טוב, סיגריה אחרונה.. וככה העברתי את כל היום בסיגריות אחרונות בהחלט. בבוקר למחרת התעוררתי, ונלחמתי עם עצמי, ולא הדלקתי את הסיגריה של הבוקר. ופה נגמר הרומן שלי עם הסיגריות. פשוט כך, בוקר אחד קמתי, ולא עישנתי. הימים הראשונים היו די קשים, במיוחד כשרוב החברים מעשנים, ובכניסה למגורים (בצבא) תמיד יש ענן סיגריות שאי אפשר להתחמק ממנו. אבל החזקתי את עצמי, ולא התפתתי. בימים הראשונים הסתובבתי עם חבילות טיקטק בכיס, ומסטיקים. ואז הבנתי שאני לא צריך שום תחליף לסיגריה, ואני לא אתחמק ממעשנים, אני אעבור דרכם, אני אדבר איתם, כאילו הכל כרגיל, אבל פשוט לא אעשן. אני לא אחפש תחליפים לסיגריות, ולא אברח מהם, ולא כלום, אני אחיה את החיים שלי. האנשים המזלזלים... נתנו בי יותר כח. "שבוע ואתה שוב מעשן כמו טטלה.." אה כן? והאנשים שהפסיקו לעשן ולא הצליחו... "אתה תיהיה כמוני, לא תעשן שבוע, ואז תמותתתתת לסיגריה, כמוני, רציתי למות ולא ידעתי מה אני עושה והדלקתי" וגם האנשים התומכים, הכי הרבה כוח. וסוד קטן... אם אפסיק לעשן, המשפחה תקיח הביתה כלבלב קטן. אני כבר לא מעשן חודשיים וחצי, למרות כל הדברים שאמרו לי. הכלב אצלי כן חודש וחצי. ואני עדיין לא מעשן, ואני גם לא אעשן בעתיד. שבוע אחרי שהפסקתי, חבר נתן לי לקרוא את "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר. זה עזר לי, במיוחד כי הייתי נחוש להפסיק. כך שאמליץ לכם לקרוא אותו אם אתם באמת רוצים להפסיק, באמת באמת, ולא מחפשים פתרונות קסם. בימים האחרונים אני לפעמים חולם בלילות על כמעט מעידות, ופתיונות, ובעיקר חרא הרגשה של אכזבה.. וכשאני מבין בבוקר שזה היה חלום, אני מרגיש הקלה, וכיף לי לחיות ככה.
אהלן, קוראים לי גיל, אני בן 20 ואני חייל. התחלתי לעשן בסוף כיתה ח', ונכנסתי לזה חזק, לאט לאט כמו כל סיפורי המעשנים "סיגריה ליום" פה ושם, רק בשביל הכיף, רק במסיבות, רק עם האלכוהול, לאט לאט זה הפך ליהות חלק בלתי נפרד מכל דבר בחיים שלי. לפני האוכל, אם אפשר בזמן האוכל והכי חשוב אחרי האוכל. אחרי הסקס, אחרי המקלחת, בנסיעה, לפני הרכבת, אחרי הרכבת, סיגריית בוקר, עם הקפה, אחרי הקפה.. וכל זה ידוע. בשנתיים האחרונות בערך, אולי אפילו יותר.. מצאתי את עצמי מעשן לא פחות מקופסא ליום. הייתי מפרק אותם. והבנתי שאני צריך להפסיק לעשן. אבל כל פעם שהייתי מגיע לתובנה הזאתי, הייתי מדליק סיגריה, הייתי נלחץ, והייתי מכחיש הכל וממשיך לעשן, ולא לחשוב על זה. לא לחשוב על הבעיות שזה יגרום לי וגורם לי בהווה. ואז החברה מבקשת להפסיק. אבל בינינו, כמה שאני לא אוהב אותה (ואני מאוהב בה) אם אני לא ארצה, זה לא יעזור. ואז החברים מתחילים להעיר. ואז אמא כבר לא מעשנת שלושה חודשים. ואז נופל לי תיקן מרוח מהקיר הישר לתוך הקופסא החדשה והפתוחה שלי. שיט. זה הסימן להפסיק לעשן, נכון?! בוקר למחרת... טוב, סיגריה אחרונה.. וככה העברתי את כל היום בסיגריות אחרונות בהחלט. בבוקר למחרת התעוררתי, ונלחמתי עם עצמי, ולא הדלקתי את הסיגריה של הבוקר. ופה נגמר הרומן שלי עם הסיגריות. פשוט כך, בוקר אחד קמתי, ולא עישנתי. הימים הראשונים היו די קשים, במיוחד כשרוב החברים מעשנים, ובכניסה למגורים (בצבא) תמיד יש ענן סיגריות שאי אפשר להתחמק ממנו. אבל החזקתי את עצמי, ולא התפתתי. בימים הראשונים הסתובבתי עם חבילות טיקטק בכיס, ומסטיקים. ואז הבנתי שאני לא צריך שום תחליף לסיגריה, ואני לא אתחמק ממעשנים, אני אעבור דרכם, אני אדבר איתם, כאילו הכל כרגיל, אבל פשוט לא אעשן. אני לא אחפש תחליפים לסיגריות, ולא אברח מהם, ולא כלום, אני אחיה את החיים שלי. האנשים המזלזלים... נתנו בי יותר כח. "שבוע ואתה שוב מעשן כמו טטלה.." אה כן? והאנשים שהפסיקו לעשן ולא הצליחו... "אתה תיהיה כמוני, לא תעשן שבוע, ואז תמותתתתת לסיגריה, כמוני, רציתי למות ולא ידעתי מה אני עושה והדלקתי" וגם האנשים התומכים, הכי הרבה כוח. וסוד קטן... אם אפסיק לעשן, המשפחה תקיח הביתה כלבלב קטן. אני כבר לא מעשן חודשיים וחצי, למרות כל הדברים שאמרו לי. הכלב אצלי כן חודש וחצי. ואני עדיין לא מעשן, ואני גם לא אעשן בעתיד. שבוע אחרי שהפסקתי, חבר נתן לי לקרוא את "הדרך הקלה להפסיק לעשן" של אלן קאר. זה עזר לי, במיוחד כי הייתי נחוש להפסיק. כך שאמליץ לכם לקרוא אותו אם אתם באמת רוצים להפסיק, באמת באמת, ולא מחפשים פתרונות קסם. בימים האחרונים אני לפעמים חולם בלילות על כמעט מעידות, ופתיונות, ובעיקר חרא הרגשה של אכזבה.. וכשאני מבין בבוקר שזה היה חלום, אני מרגיש הקלה, וכיף לי לחיות ככה.