עירית הפחדנית
New member
הסיפור שלי
שלום לכולם מאז שהפורום נוצר אני עוקבת אחריו בקביעות. בוכה אתכם ומקווה בשבילכם. הסיפור שלי מתחיל בגיל 24. התחתנתי יומיים אחרי היום הולדת שלי. הייתה לי קריירה היה לי הכל. בליל הכלולות לא רצינו להשתמש בקונדום (לא לפגוע בהנאה) וגלולות לא היו. האמנו שכלום לא יקרה. כשהמחזור לא הגיע בשיא טמטומי חשבתי שזה בגלל הלחץ בעבודה הלחץ עם החתונה והדיאטה שעשיתי. לא חשבתי שזה הריון. אחרי כמה זמן עשיתי ניתוח קוסמטי בהרדמה מלאה. אחרי הניתוח התחילו בעיות שחשבתי שמקורם בניתוח אך אחרי בדיקות מקיפות הסתבר שאני נושאת בקרבי עובר מת בן 10שבועות. שמת כנראה מתוצאת ההרדמה המלאה. האשמתי את עצמי איך לא חשבתי שאני בהריון. המון רגשי אשמה. ואז אני ובעלי החלטנו שאנחנו כן רוצים ילד הפסקנו עם הגלולות אחרי חודשיים וחצי וישר נכנסתי להריון. הכל התנחל נפלא. אבל בגלל שהייתי פחדנית לא עשיתי כמעט שום בדיקות. ורק בלידה הסתבר שיש תאומים היו סיבוכים והם נפתרו ישר אחרי הלידה. ושוב פעם האשמתי את עצמי אם הייתי עושה את הבדיקות זה היה כנראה נמנע. חיכינו פחות מחודש התחלנו לנסות שוב ושוב נכנסתי להריון (פעם שלישית). הפעם עשיתי את כל הבדיקות הכל היה תקין. בשבוע ה 7 נסענו לאילת. נכנסתי לשחות בבריכה כי הריון זה לא מחלה. אין לי מושג למה אבל איבדתי את ההכרה נחנקתי מהמים המון סיבוכים שכתוצאה מהם העובר מת. ושוב גרידה ושוב רגשי אשם. אבל אני ובעלי לא התייאשנו (למרות שכל המשפחה האשימה אותנו). ניסינו שוב אחרי חודש ונכנסתי להריון פעם רביעית. הפעם שמרו עלי מכל משמר לא יצאתי מהבית כלום. וכך ערב אחד כשהעובר בן 18 שבועות ישבתי ליד החלון ונהניתי מהנוף המקסים כשגבר שגר מעלינו החליט להתאבד וקפץ מהחלון. ואני עם המזל שלי ישר קיבלתי צירים. לא עזר שום דבר והעובר נולד מת.... ושוב רגשי אשם ושוב אותו הכאב. בעלי לוחץ עלי לנסות שוב ואני פשוט לא מוכנה... אולי לא נועדתי להיות אמא. אני מפחדת כל כך ששוב יקרה משהו... אולי ללכת על תיקון מוכן כלומר לאמץ אשמח לשמוע מה אתם חושבים... עירית
שלום לכולם מאז שהפורום נוצר אני עוקבת אחריו בקביעות. בוכה אתכם ומקווה בשבילכם. הסיפור שלי מתחיל בגיל 24. התחתנתי יומיים אחרי היום הולדת שלי. הייתה לי קריירה היה לי הכל. בליל הכלולות לא רצינו להשתמש בקונדום (לא לפגוע בהנאה) וגלולות לא היו. האמנו שכלום לא יקרה. כשהמחזור לא הגיע בשיא טמטומי חשבתי שזה בגלל הלחץ בעבודה הלחץ עם החתונה והדיאטה שעשיתי. לא חשבתי שזה הריון. אחרי כמה זמן עשיתי ניתוח קוסמטי בהרדמה מלאה. אחרי הניתוח התחילו בעיות שחשבתי שמקורם בניתוח אך אחרי בדיקות מקיפות הסתבר שאני נושאת בקרבי עובר מת בן 10שבועות. שמת כנראה מתוצאת ההרדמה המלאה. האשמתי את עצמי איך לא חשבתי שאני בהריון. המון רגשי אשמה. ואז אני ובעלי החלטנו שאנחנו כן רוצים ילד הפסקנו עם הגלולות אחרי חודשיים וחצי וישר נכנסתי להריון. הכל התנחל נפלא. אבל בגלל שהייתי פחדנית לא עשיתי כמעט שום בדיקות. ורק בלידה הסתבר שיש תאומים היו סיבוכים והם נפתרו ישר אחרי הלידה. ושוב פעם האשמתי את עצמי אם הייתי עושה את הבדיקות זה היה כנראה נמנע. חיכינו פחות מחודש התחלנו לנסות שוב ושוב נכנסתי להריון (פעם שלישית). הפעם עשיתי את כל הבדיקות הכל היה תקין. בשבוע ה 7 נסענו לאילת. נכנסתי לשחות בבריכה כי הריון זה לא מחלה. אין לי מושג למה אבל איבדתי את ההכרה נחנקתי מהמים המון סיבוכים שכתוצאה מהם העובר מת. ושוב גרידה ושוב רגשי אשם. אבל אני ובעלי לא התייאשנו (למרות שכל המשפחה האשימה אותנו). ניסינו שוב אחרי חודש ונכנסתי להריון פעם רביעית. הפעם שמרו עלי מכל משמר לא יצאתי מהבית כלום. וכך ערב אחד כשהעובר בן 18 שבועות ישבתי ליד החלון ונהניתי מהנוף המקסים כשגבר שגר מעלינו החליט להתאבד וקפץ מהחלון. ואני עם המזל שלי ישר קיבלתי צירים. לא עזר שום דבר והעובר נולד מת.... ושוב רגשי אשם ושוב אותו הכאב. בעלי לוחץ עלי לנסות שוב ואני פשוט לא מוכנה... אולי לא נועדתי להיות אמא. אני מפחדת כל כך ששוב יקרה משהו... אולי ללכת על תיקון מוכן כלומר לאמץ אשמח לשמוע מה אתם חושבים... עירית
