תגובה
אני לא מכירה את המקרה שלך ולא יודעת מה הגיל של הילדה, אבל כנראה, כיוון שאין כאן הורים בתמונה, אלא רק אמא (האבא בכלל לא מעורב בטיפול וגם לא הסתובב בחיים של הילדה 10 שנים, כדברייך), הילדה המסכנה נאלצת לקבל טיפול. אם היו הורים, לא היו צריכים לטפל בילדה. היו מטפלים בהורים, וזה הטיפול העיקרי ובד"כ הבלעדי לילדה.
השאלה אם בעקבות ההדרכה שלך, את מבינה מדוע הילדה בחרדות ובדיכאון, ולומדת מה ביכולתך לעשות כדי להקל עליה. האם ההדרכה שלך מעצימה את היכולות שלך כהורה היחיד שהילדה נשענת עליו.
יכול להיות שאין ברירה אלא לטפל בתרופות, במצב כזה, כי אין זוג הורים שיטפל, ואין בחיים של הילדה נסיבות שיכולות לעורר ביטחון רגשי. אבל צריך מאוד לברר. זה לא קונבנציונלי ורגיל שילד מקבל תרופות נגד דיכאון וחרדות.
אני לא מבינה את ההתייחסות שלך אליי. מי שפט אותך בכלל? אפילו לא אמרתי לך מה לעשות בחיים. אמרתי לך מה אני הייתי עושה, כיוון שטיפול פסיכיאטרי יכול גם להזיק. זה שופט אותך שכך אני הייתי נוהגת???
את תעשי מה שאת מבינה ומה שאת יכולה, רק תלמדי את הנתונים, כדי שתעשי סדרי עדיפויות בהתאם. אין לי בכלל מושג מה מצבך הכלכלי, וכמה את מוציאה על אוכל או בגדים או צעצועים.
גם לך אין מושג מה מצבי הכלכלי והאם אני קונה את הירקות הטובים בחנות הקרובה לבית, או אוספת מהרחוב את הירקות הרקובים בחינם והלחם והבגדים שאנשים זורקים, ומשלמת לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים באופן פרטי, במקרים שהטיפול שמציעה לי קופ"ח לא מתאים לי.
אגב, קופ"ח מאפשרת ללכת לייעוץ אצל מומחה 3 פעמים בשנה, בסבסוד כמעט מלא. אבל אם זה מרגיש לך שאני שופטת אותך, אז תתעלמי מהאינפורמציה החשובה שאני מוסרת לך...
ובטח שאל תגידי תודה, חס ושלום...