לא יודעת, אבל מה שבטוח זה
שאנחנו נותנים דוגמה, בהתנהגות שלנו כלפי הורינו, ל"אל תשליכני לעת זיקנה", וזה נראה לי נורא חשוב. ואני מתפללת כל יום ויום שאני לא אחיה דקה מעבר לרגע שבו ארגיש שדי כבר. רק שלא יאריכו את חיי, לא אכפת לי למות צעירה (שיט, נדמה לי שפספסתי את המועד!
) - העיקר לא למות בעליבות כזאת ובהשפלה הכרוכה בתלות במישהו אחר. הילדות שלי ראו אותי מטפלת באחותי (גם טיפול סיעודי לחלוטין) כשהיא גססה מסרטן, ראו איך שנתתי לה שנה מחיי באהבה, והן רואות אותי כיום עושה הרבה למען אמא שלי, לפעמים גם אם זה על חשבונן (אבל הן גדולות כבר, אני חושבת שכיום הן ממש מבינות), ואני חושבת שהן למדו מזה המון על איך מתנהגים למישהו אהוב שזקוק לעזרה. לכן אמרתי - יש במה שאנחנו עושים למען ההורים שלנו הרבה מאמץ, הרבה איבוד אנרגיות, אבל גם רווח. רווח מבחינת חיזוק הקשר עם ההורים, ורווח מבחינת הדוגמה שאנחנו נותנים לילדים. ושלא נצטרך לבדוק את זה במציאות.