הרהור: אנחנו כל כך מודעים לטיפול

[אנימו]

הרהור: אנחנו כל כך מודעים לטיפול

ולתופעות הנלוות לגיל המתקדם . אבל האם המודעות הזו שלנו, האם תעזור לילדינו לכנגיע אנחנו לתחנות המוכרות לנו כל -כך? האם ניתן להקל עליהם? להתכונן? להכין? או שזו דרכו של עולם והם יעברו מסלול דומה. בבחינת כל אחד לומד על בשרו ולא למד מנסיון האחר.

 

[Sarika]

לפחות מבחינה כלכלית אפשר להתכונן

באמצעות ביטוחים סעודיים, כי הנטל הכלכלי הוא גדול ולפעמים, מחוסר ברירה, הוא נופל על אחד מהילדים או חלק מהם. קיימת בעיה היום שרק תלך ותחריף - תוחלת החיים עולה ולכן הילדים יעמדו מול מציאות בעייתית, היכן להפנות את משאביהם לילדיהם שזקוקים לתמיכה כדי לבנות את חייהם (כגון - עזרה במימון לימודיהם) או תמיכה בהורים המזדקנים.

 

[גנגי]

לא יודעת, אבל מה שבטוח זה

שאנחנו נותנים דוגמה, בהתנהגות שלנו כלפי הורינו, ל"אל תשליכני לעת זיקנה", וזה נראה לי נורא חשוב. ואני מתפללת כל יום ויום שאני לא אחיה דקה מעבר לרגע שבו ארגיש שדי כבר. רק שלא יאריכו את חיי, לא אכפת לי למות צעירה (שיט, נדמה לי שפספסתי את המועד!

) - העיקר לא למות בעליבות כזאת ובהשפלה הכרוכה בתלות במישהו אחר. הילדות שלי ראו אותי מטפלת באחותי (גם טיפול סיעודי לחלוטין) כשהיא גססה מסרטן, ראו איך שנתתי לה שנה מחיי באהבה, והן רואות אותי כיום עושה הרבה למען אמא שלי, לפעמים גם אם זה על חשבונן (אבל הן גדולות כבר, אני חושבת שכיום הן ממש מבינות), ואני חושבת שהן למדו מזה המון על איך מתנהגים למישהו אהוב שזקוק לעזרה. לכן אמרתי - יש במה שאנחנו עושים למען ההורים שלנו הרבה מאמץ, הרבה איבוד אנרגיות, אבל גם רווח. רווח מבחינת חיזוק הקשר עם ההורים, ורווח מבחינת הדוגמה שאנחנו נותנים לילדים. ושלא נצטרך לבדוק את זה במציאות.