התלבטות לגבי לידת בית - ארוך!

mise

New member
הממ..

יש מיילדות שמוכנות ליילד בשבוע הזה. המיילדת שלי לא הסכימה ליילד אותי בשבוע הזה אלא אם יעמוד אמבולנס בחוץ ויקח אותנו מיד אחרי הלידה לבי"ח, אבל מיילדת אחרת שדיברתי איתה כן הסכימה, בתנאי שאעשה הערכת משקל באולטראסאונד (שתי האופציות האלו לא היו רלוונטיות לגבי, אז חיכיתי בסבלנות עד היום הראשון של שבוע 38
כדי ללדת).. הסכנה היא לא לפגות (אני חושבת), אלא למצוקה נשימתית, כי ריאותיו של העובר לא תמיד יכולות להתמודד עם זה ע"פ הטיעונים של הרפואה הרגילה. שלי נולדה 2,450. הערכת המשקל הידנית היתה 3,200.
 
כזה הבדל????

בד"כ הערכות משקל ידניות מעריכות משקל שהוא די קרוב למציאות (שוב אם היא מתבצעת בידיים מיומנות). אצלך ממש היה הבדל משמעותי!
 

mise

New member
אני חושבת שזה היה באמת מקרה נדיר

אצל המיילדת שלי. אני פשוט הייתי ע-נ-ק-י-ת בהריון, כולם חשבו שיצא לי תינוק 4 ומשהו קילו אם לא תאומים, זה בטח גם השפיע על הבדיקה (או שהיא היתה משוחדת בגלל שהייתי דובבה רצינית או שהשומנים בבטן באמת הפריעו לבצע הערכת משקל אמיתית).
 

cookie1

New member
אם להגיד את האמת...

אני לא מאלו שרצות ללידתצ בית בדיוק בגלל הפחדים שציינת לעיל. יחד עם זאת בהחלט אפשרי ללדת טבעי ולשלוט בלידה גם בבית חולים חשוב להכין את עצמך לכך, להיות מודעת להכל (מה שאפשר...) ולבחור בית חולים התומך בסוג כזה של לידות. אני ממליצה על מאיר, אבל באיכילוב יש חדר "ביתי" שאמור לתת את התחושה הביתית המיוחלת. אולי אם משךמים לרופא בכיר במחלקה שיילד אותך הדברים נראים טוב יותר ? לא יודעת רק תוהה אני ילדתי בפעם השניה בלידה שאת רובה המוחץ העברתי בבית, ובחדר הלידה ביליתי בדיוק 15 דקות. הרגשתי כי אני שולטת בתהליך והייתי רגועה מפחדים (אני נוטה לדמם הרבה אחרי לידה)
 

שירנוני

New member
האמת היא...

שאני אדם מאד חרדתי ולכן כל הזמן חשבתי שהדבר הכי נכון עבורי הוא ללדת בבי"ח, שם יוכלו להיות בשליטה על כל דבר שעלול להשתבש... אז אני יכולה להזדהות עם דברייך. אבל: עברתי דרך ארוכה מניתוח קיסרי (חירום) להתעקשות שלי ללדת ויב"ק. בלעדי ההתעקשות הזו אין לי ספק שהייתי היום אחרי ניתוח שני. והיום לאט לאט מחלחלת בי הידיעה , שדווקא בגלל שאני אדם כה חרדתי, יהיה נכון לי להימנע מביה"ח. שם מכניסים בך פחדים גם אם אובייקטיבית הכל בסדר או הכל פתיר. בויב"ק שלי, בזבזתי כל כך הרבה אנרגיות (ולא היו לי מיותרות) בנסיון להדוף את עדת הרופאים שחגה סביבי. כל כך רצו לנתח אותי, ואח"כ איימו בואקום. כאילו חרב היתה תלויה מתחת לראשי: אם לא אלד תוך כמה דקות, אז ואקום... לולא המיילדת שהיתה ותיקה ומנוסה ולא ממש התרגשה מהרופאים (תודה עופרה, תודה מקרב לב) כל מלחמותיי ונסיונותיי היו עולים בתוהו. באיזה שהוא שלב בלידה כבר לא היה לי ממש כוח להילחם, וגם מי צריך את זה בכלל. אני חרדה מהמלחמות האלה שוב, חרדה שהנסיונות שלהם יצליחו לבסוף. ואם לא "אפול" לידיה של מיילדת כזו מנוסה, "שועלת קרבות" שכזו?
 
למעלה