התקופה הזכורה...
בעקרון, בן זוגי ואני שואפים מידי פעם לייחד זמן לכל אחת מהבנות בנפרד, כך שיהיה לה זמן של 1:1 עם אחד ההורים. מתישהו בן זוגי העיר את תשומת ליבי לכך שאני מבקשת יותר פעמים להיות עם הבת הגדולה. מצד אחד, ניתן להסביר זאת נסיבתית: עד לא מזמן הייתי בחופשה בבית עם הקטנה, כך שאת כל הבקרים היינו מבלות יחד ב1:1, ואחה"צ זו הייתה הזדמנות "להשלים פערים" עם הגדולה; היו כמה אירועים / פעיליות שהיה מתאים שאקח רק את הגדולה [כמו הצגה לגילהּ]; ובכלל, בגיל שלה טווח התקשורת והדברים שאפשר לעשות יחד הוא הרבה יותר רחב. אם כי בחוויה שלי אני רוצה להיות את אותו הזמן גם עם הקטנה. אבל מה שאני רוצה לספר לכן זה מחשבה שבאה לי בעקבות זאת. חשבתי על כך שמגיל שנתיים שלוש אין לי הרבה זכרונות מודעים וקנטקרטיים מאמא שלי, אבל מגיל 5 כן. מהגיל הזה אני כבר ממש זוכרת דברים שעשינו יחד. איך היינו נוסעות יחד באוטו ומקשקשות, איך הייתי הולכת איתה למספרה ולקוסמטיקאית, ואיך הלכנו יחד לתופרת לתפור לי סראפן קטן מחצאית ישנה שלה, ואיך היא לקחה אותי לחוג התעמלות אצל המורה אירנה ברח' הרימון, ואיך כל יום שישי בצהריים היא הייתה אופה עוגת ספוג, כשאני הייתי צופה בטלויזיה ברחוב ההפתעות, ולאט לאט הריחות היו ממלאים את הבית, וכשהיא הייתה מסיימת היא הייתה קוראת לי ללקק את הקרם מהמיקסר. זוכרת את יומולדת גיל 4 וגיל 5 [מלפני זה אני לא זוכרת]. זוכרת איך הייתי באה איתה בחופשים לעבודה. זוכרת איך הייתה לוקחת אותי לחברות, ולאיזה, ויושבת ומדברת עם האמהות. זוכרת איך הייתה לוקחת אותי לגן וחזרה. זוכרת את היום בו הודיעה לי שאני כבר בת רבע לחמש, וזה היה אחרי המון זמן שהייתי בת ארבע וחצי, והייתי כל כך מאושרת, והרגשתי שאני כמעט הכי גדולה בעולם. אני חושבת שיש משהו בבילוי שלי עם הגדולה שהוא קצת תרפויטי במובן שהוא מחבר אותי בחזרה לזכרונות מאמי [אגב... גם בטיפול בה כשהייתה קטנה ובאחותה הקטנה בטוח יש דברים שעלו, כי גם אם לא זוכרים במודע, הלא דברים נטבעו בך. כל מה שאת כאילו יודעת לעשות באופן טבעי, הרבה פעמים נובע מהדברים שעברת וחווית]. כשאני וישבת ומכינה לבנות תחפושות, למשל, אני זוכרת איך אמא שלי הייתה מכינה לי תחפושות. וכך הלאה וכך הלאה... מה שרק קצת מוזר לי זה שהייתה לי תקופה כל כך קצרה עם אמא שלי. אלו דברים שדברנו עליהם כאן לא פעם. איך אני אדע להיות אמא לידלה שגילה מעל גיל 9 וחצי? בינתיים אני מנסה לא לחשוב על זה, ולהנות מהזכרונות שעולים עם הגילאים שאיתם אני עדיין כן זוכרת.
בעקרון, בן זוגי ואני שואפים מידי פעם לייחד זמן לכל אחת מהבנות בנפרד, כך שיהיה לה זמן של 1:1 עם אחד ההורים. מתישהו בן זוגי העיר את תשומת ליבי לכך שאני מבקשת יותר פעמים להיות עם הבת הגדולה. מצד אחד, ניתן להסביר זאת נסיבתית: עד לא מזמן הייתי בחופשה בבית עם הקטנה, כך שאת כל הבקרים היינו מבלות יחד ב1:1, ואחה"צ זו הייתה הזדמנות "להשלים פערים" עם הגדולה; היו כמה אירועים / פעיליות שהיה מתאים שאקח רק את הגדולה [כמו הצגה לגילהּ]; ובכלל, בגיל שלה טווח התקשורת והדברים שאפשר לעשות יחד הוא הרבה יותר רחב. אם כי בחוויה שלי אני רוצה להיות את אותו הזמן גם עם הקטנה. אבל מה שאני רוצה לספר לכן זה מחשבה שבאה לי בעקבות זאת. חשבתי על כך שמגיל שנתיים שלוש אין לי הרבה זכרונות מודעים וקנטקרטיים מאמא שלי, אבל מגיל 5 כן. מהגיל הזה אני כבר ממש זוכרת דברים שעשינו יחד. איך היינו נוסעות יחד באוטו ומקשקשות, איך הייתי הולכת איתה למספרה ולקוסמטיקאית, ואיך הלכנו יחד לתופרת לתפור לי סראפן קטן מחצאית ישנה שלה, ואיך היא לקחה אותי לחוג התעמלות אצל המורה אירנה ברח' הרימון, ואיך כל יום שישי בצהריים היא הייתה אופה עוגת ספוג, כשאני הייתי צופה בטלויזיה ברחוב ההפתעות, ולאט לאט הריחות היו ממלאים את הבית, וכשהיא הייתה מסיימת היא הייתה קוראת לי ללקק את הקרם מהמיקסר. זוכרת את יומולדת גיל 4 וגיל 5 [מלפני זה אני לא זוכרת]. זוכרת איך הייתי באה איתה בחופשים לעבודה. זוכרת איך הייתה לוקחת אותי לחברות, ולאיזה, ויושבת ומדברת עם האמהות. זוכרת איך הייתה לוקחת אותי לגן וחזרה. זוכרת את היום בו הודיעה לי שאני כבר בת רבע לחמש, וזה היה אחרי המון זמן שהייתי בת ארבע וחצי, והייתי כל כך מאושרת, והרגשתי שאני כמעט הכי גדולה בעולם. אני חושבת שיש משהו בבילוי שלי עם הגדולה שהוא קצת תרפויטי במובן שהוא מחבר אותי בחזרה לזכרונות מאמי [אגב... גם בטיפול בה כשהייתה קטנה ובאחותה הקטנה בטוח יש דברים שעלו, כי גם אם לא זוכרים במודע, הלא דברים נטבעו בך. כל מה שאת כאילו יודעת לעשות באופן טבעי, הרבה פעמים נובע מהדברים שעברת וחווית]. כשאני וישבת ומכינה לבנות תחפושות, למשל, אני זוכרת איך אמא שלי הייתה מכינה לי תחפושות. וכך הלאה וכך הלאה... מה שרק קצת מוזר לי זה שהייתה לי תקופה כל כך קצרה עם אמא שלי. אלו דברים שדברנו עליהם כאן לא פעם. איך אני אדע להיות אמא לידלה שגילה מעל גיל 9 וחצי? בינתיים אני מנסה לא לחשוב על זה, ולהנות מהזכרונות שעולים עם הגילאים שאיתם אני עדיין כן זוכרת.
