ובכן, הזמן הגיע וצריך לסיים.
7 עונות, 154 פרקים, והמון רגעים של עצב, שמחה, רגש והעשרת ידע. הבית הלבן היא אחת הסדרות הבודדות שצפייה בהן גורמת לי להרגשה הזו בבטן, של משהו חשוב, של משהו טוב, של משהו עם משמעות. אני לא יודעת להסביר בדיוק מה זה, אבל זה שם, וזה קיים, וזה לא קורה לי עם המון סדרות. הזוג הטלוויזיוני האהוב עליי הוא מהבית הלבן [ג'וש ודונה] וזוגות אחרים מייצגים בשבילי מערכת יחסים מקסימות כמו אבי וג'ד וסי.ג'יי ודני. למדתי המון מהסידרה, בהחלט אפשר להגיד שהחכמתי, גם בנושא פוליטיקה אמריקאית ובכלל וגם בטלוויזיה. הסידרה הזו גרמה לי להתעמק יותר בפוליטיקה ולנסות להבין מה קורה באמת מאחורי הקלעים. כל פעם שדיברו מסביבי על זה הרגשתי שאני מבינה קצת יותר על הנושא בגלל הסידרה או בגלל שהיא גרמה לי להתעניין יותר בנושא ועל זה אני מודה לצוות הסידרה. חוץ מזה, הכרתי סוג שונה של טלוויזיה, עוד תחום בו אני מאוד מתעניינת והכרתי את אהרון סורקין, גאון טלוויזיוני וכותב מוכשר ביותר שאני באמת חושבת שבלעדיו הטלוויזיה כיום היתה נראית שונה לגמרי. דמויות ססגוניות, סגנון דיבור, סצינות מרגשות ומצחיקות באותה הזמן, טוויסטים, קיטש לא מוגזם, פטריוטיות וביקורת בפרק אחד והנאה אחת גדולה - כל אלו ועוד זה מה שהסידרה סיפקה לי ועכשיו כשאני מצפה שהמארז החדש של הסידרה יצא בתחילת נומבר כדי שאוכל להזמין אותו אני לא יכולה להרגיש כאילו זה עוד לא הסוף. יש עוד כל כך הרבה לראות, שוב ושוב. להתאהב מחדש בג'וש, הדמות הכי מקסימה בטלוויזיה, להיות חדורת מוטיבציה ולראות לשנות את העולם אחרי נאום של בארטלט, להיות מודהמת שוב מחדש עד כמה שסי.ג'יי, ואליסון ג'אני בפרט, היא פשוט אלילה אלוהית, לצחוק מהיציאות של ג'וש, טובי וסאם ולצדד בדונה, גב. לנדיגהם ומרגרט כשהן מעצבנות את בעלי התפקידים להן הן עוזרות. להיות שמחים שיש לנו את ליאו בתור המישהו החאראי ואת טובי שיהיה סארקסטי ומריר אך מקסים באותו הזמן. יש בסידרה הזו קסם, אין ספק, ולמרות שהרבה יגידו שעם השנים היא הדרדרה עדיין נותר בה מן הקסם הזה. כמה פעמים ישבהתי לראות פרק ופשוט הרגשתי שהסידרה הזו נותנ לי את הכוח לשנות את העולם, אם אני רק אעבוד חזק מספיק, אם אני רק אשקיע. חבל שאין מנהיגים כמו בארטלט כי חוץ מזה שהוא היה קאריזמטי בטירוף, הוא גם היה מנהיג הגון ושקול, תכונות שקשה ונדיר מאו למצוא כיום במנהיגים שלנו, שלא נדבר על אנשים באופן כללי. הסידרה נגמרה, יותר לא יהיו פרקים חדשים, ועד כמה שלא הייתי רוצה שזה יקרה, הפורום הזה הולך להיסגר גם הוא. אני מקווה שכולם ירצו ויוכלו לצפות שוב בסידרה כי לפי דעתי היא באמת אחת מיצירות המופת של הטלוויזיה האמריקאית והעולמית. מי שגם זה לא מספיק לו מוזמן לצפות ב'סטודיו 60', הסידרה החדשה של אהרון סורקין שהביא איתו גם את בראדלי ווית'פורד
שגילם את ג'וש ואת טימות'י באסטפיל הזכור לכולנו כדני, העיתונאי הג'ינג'י. בכל מקרה, מה שלא תעשו, אני מקווה שתמשיכו לאהוב את הסידרה, ואם תמשיכו לדבר עליה ולצפות בה או לא, אני בהחלט מקווה שלא תשכחו אותה. זו היתה תקופה נהדרת להיות בפורום הזה וכבוד אדיר לנהל אותו, לפחות בשבילי, אבל גם זה צריך להיגמר מתישהו. אז מספיק לבלבל לכם את המוח, ואני מקווה שמי שעוד נשאר פה קורא את זה ועולה לו חיוך קטנטן לפחות כשהוא קורא על הדברים הטובים בסידרה.
7 עונות, 154 פרקים, והמון רגעים של עצב, שמחה, רגש והעשרת ידע. הבית הלבן היא אחת הסדרות הבודדות שצפייה בהן גורמת לי להרגשה הזו בבטן, של משהו חשוב, של משהו טוב, של משהו עם משמעות. אני לא יודעת להסביר בדיוק מה זה, אבל זה שם, וזה קיים, וזה לא קורה לי עם המון סדרות. הזוג הטלוויזיוני האהוב עליי הוא מהבית הלבן [ג'וש ודונה] וזוגות אחרים מייצגים בשבילי מערכת יחסים מקסימות כמו אבי וג'ד וסי.ג'יי ודני. למדתי המון מהסידרה, בהחלט אפשר להגיד שהחכמתי, גם בנושא פוליטיקה אמריקאית ובכלל וגם בטלוויזיה. הסידרה הזו גרמה לי להתעמק יותר בפוליטיקה ולנסות להבין מה קורה באמת מאחורי הקלעים. כל פעם שדיברו מסביבי על זה הרגשתי שאני מבינה קצת יותר על הנושא בגלל הסידרה או בגלל שהיא גרמה לי להתעניין יותר בנושא ועל זה אני מודה לצוות הסידרה. חוץ מזה, הכרתי סוג שונה של טלוויזיה, עוד תחום בו אני מאוד מתעניינת והכרתי את אהרון סורקין, גאון טלוויזיוני וכותב מוכשר ביותר שאני באמת חושבת שבלעדיו הטלוויזיה כיום היתה נראית שונה לגמרי. דמויות ססגוניות, סגנון דיבור, סצינות מרגשות ומצחיקות באותה הזמן, טוויסטים, קיטש לא מוגזם, פטריוטיות וביקורת בפרק אחד והנאה אחת גדולה - כל אלו ועוד זה מה שהסידרה סיפקה לי ועכשיו כשאני מצפה שהמארז החדש של הסידרה יצא בתחילת נומבר כדי שאוכל להזמין אותו אני לא יכולה להרגיש כאילו זה עוד לא הסוף. יש עוד כל כך הרבה לראות, שוב ושוב. להתאהב מחדש בג'וש, הדמות הכי מקסימה בטלוויזיה, להיות חדורת מוטיבציה ולראות לשנות את העולם אחרי נאום של בארטלט, להיות מודהמת שוב מחדש עד כמה שסי.ג'יי, ואליסון ג'אני בפרט, היא פשוט אלילה אלוהית, לצחוק מהיציאות של ג'וש, טובי וסאם ולצדד בדונה, גב. לנדיגהם ומרגרט כשהן מעצבנות את בעלי התפקידים להן הן עוזרות. להיות שמחים שיש לנו את ליאו בתור המישהו החאראי ואת טובי שיהיה סארקסטי ומריר אך מקסים באותו הזמן. יש בסידרה הזו קסם, אין ספק, ולמרות שהרבה יגידו שעם השנים היא הדרדרה עדיין נותר בה מן הקסם הזה. כמה פעמים ישבהתי לראות פרק ופשוט הרגשתי שהסידרה הזו נותנ לי את הכוח לשנות את העולם, אם אני רק אעבוד חזק מספיק, אם אני רק אשקיע. חבל שאין מנהיגים כמו בארטלט כי חוץ מזה שהוא היה קאריזמטי בטירוף, הוא גם היה מנהיג הגון ושקול, תכונות שקשה ונדיר מאו למצוא כיום במנהיגים שלנו, שלא נדבר על אנשים באופן כללי. הסידרה נגמרה, יותר לא יהיו פרקים חדשים, ועד כמה שלא הייתי רוצה שזה יקרה, הפורום הזה הולך להיסגר גם הוא. אני מקווה שכולם ירצו ויוכלו לצפות שוב בסידרה כי לפי דעתי היא באמת אחת מיצירות המופת של הטלוויזיה האמריקאית והעולמית. מי שגם זה לא מספיק לו מוזמן לצפות ב'סטודיו 60', הסידרה החדשה של אהרון סורקין שהביא איתו גם את בראדלי ווית'פורד
Leo McGarry: Josh, do you wanna mock people, or do you wanna let me talk to Toby? Josh Lyman: I wanna mock people.
