בכל זאת אפשר לבחור באיזו דרך ללכת.
אני רוצה לדגיש שוב שאת כל מה שכתבתי כתבתי לא כהבעת דיעה אלא כהבעת כאב. במשך שנים גרתי במדינה אחרת, ומאז שחזרתי הנה אני נדהמת כל יום מחדש. נכון שהחיים הם לא פיקניק, אבל כואב לי שכאן החיים הם פיקניק עוד פחות. בארץ בה גרתי מעולם מעולם לא נתקלתי באלימות המילוליות הזאת שיש בכל מקום - ביחוד בכבישים. אנשים גילו הרבה יותר סבלנות אחד כלפי השני מאשר כאן, שמרו על גינוני נימוס ולא צרחו כמו ברברים על ימין ועל שמאל. ולא היתה לי תחושה שאני חייבת לעמוד על המשמר כל הזמן כדי שלא ינסו ``לתחמן`` אותי. אחוז הפשע שם הוא מאד נמוך, אולי בגלל שמערכת הענישה שם מאד קשוחה ונהוג שם עונש מוות. למה לא לאנוס אם המקסימום שיכול לקרות לך הוא שנה או שנתיים מאסר? ולא יצאתי נגד עורכי הדין ככלל, בכל זאת אנשים מהסוג שציינתי לפני כן בהודעות הקודמות באים לפעמים על ענשם בדרך זו או אחרת. שאלת אותי מה אני הייתי מעדיפה? אני חושבת שיושר פנימי ושמירה על ערכים ואמינות הם נכס בעבודה - להיפך. בערכים שעליהם גדלתי זה מה שמקדם אותך. בסופו של דבר הרבה הרבה יותר משתלם להיות בן אדם, ואנשים שאתם אתה עובד - מעליך, באותו סטטוס שלך, מזהים את זה ומעריכים את זה כל כך. תחמנות ורמאות מזהים מאד מהר, ומתרחקים. אז כן, עם לב טו כן קונים במכולת.
