זה פשוט מרגיש כאילו הכל כואב...

[Beautifully Tragic]

זה פשוט מרגיש כאילו הכל כואב...

אנשים חושבים שאני מגזימה, שאני רק צוחקת עם כל ההצהרות האלו, אבל זה כל כך נכון. אני רק רוצה שזה יפסק, ולא אכפת לי איך. נמאס לי כבר, מהכל. מכולם. מעצמי. נמאס לי לבכות כל יום, כל היום. ושכל חלקיק שמחה שיש לי נלקח ממני כל כך הקלות. עד שאני חושבת שמשהו טוב קורה, הוא מתבטל. ואני טיפשה, כי אני הייתי צריכה לראות את זה בא. כי זו אני, וזה ה"מזל" או ה"קארמה" או סתם העולם. וזה קורה כל פעם אותו הדבר, וזה מעיק וזה כואב וזה לא מפסיק. וזה נופל על כל כך הרבה דברים אחרים, זה כאילו מעמיסים עליי עוד ועוד ועוד ואני פשוט לא יכולה להתמודד עם כל זה. ואנשים חושבים שאני צוחקת, אבל יום אחד יהיה לי האומץ...

 

[סינטטית]

../images/Emo24.gif

אני ממש מקווה שלא הבנתי נכון את המשפט האחרון שלך. בכל אופן, אני לא ממש יודעת במה מדובר, אבל מכירה את ההרגשה שלך ומבינה אותך. זה מתסכל שאנשים מסתכלים על הכאב שלך בתור משהו שהוא מוגזם, כי אולי בשבילם זה נראה ככה, אבל זה משהו שאת צריכה להתמודד איתו ולא הם, ככה שהם לא יכולים לקבוע מה מוגזם ומה לא. אם את רוצה לשתף יותר, אני אשמח להקשיב..

 

[noosh]

מי חושב שאת צוחקת?

יש סיבה שאת בוכה, או שזה קורה בלי שאת יודעת למה? אני לא יודעת מה קורה ואני לא יודעת מה עובר עלייך, אני רק קוראת פה את המילים שלך וזה נשמע שאת דחוקה לאיזו פינה ואת לא מצליחה למצוא את הדרך להחלץ ממה שלוחץ אותך לשם. אולי זה משהו אחד ואולי זה כמה דברים, יכול להיות שזה מלא דברים שמסתבכים אחד בשני ואת לא מצליחה להתיר את הקשר. כך או כך, המצב הלחוץ-דחוק הזה חונק אותך ואת לא מוצאת את הדרך לשחרר אותו. להטיח בעצמך האשמות ולהלקות את עצמך על טעויות זו דרך מאוד מספקת כשכואב לך, כי זה עוזר לכאב להתפשט בצורה צלולה יותר. כאילו, להצדיק אותו כשאת לא מצליחה לשים עליו את האצבע. זה גם נורא פשוט כי סביר להניח שעכשיו את לא מצליחה למצוא אפילו משהו אחד טוב בעצמך, אז למה לא להפנות את האצבע המאשימה כלפייך, גם ככה את מרגישה כלכך למטה שזה לא משנה אם עוד משהו ייערם על הכתפיים שלך. רק שהכאב הזה כן שובר בסופו של דבר וזה לא תמיד משהו שאפשר להתמודד איתו, ואז יש מעגל קסמים כזה, של כאב - כעס על עצמך - כאב וחוזר חלילה, מעין מנגנון של חטא ועונש שמאוד מאוד קשה לשבור. אני לא יודעת מי מעמיס עלייך, אם זה אנשים או את או ציפיות שנבנו או שינויים, אולי את יכולה לנסות לתעל את המצוקה הזאת למקומות של פורקן בצורת כתיבה, אפילו לא יוצרת, סתם לקחת דף ולפרוק מחשבות, או כל סוג של פרוקן שאת מתחברת אליו, שאת משחררת דרכו. אולי את יכולה לדבר עם מישהו, אולי אפילו עם עצמך, ואולי את צריכה זמן לשבת ולמולל את זה קצת, גם אם זה ברמה של לעשות רשימות של מה צריך לעשות ומה צריך לשנות ולפרק הכל לצעדים קטנים קטנים כאלה, שיעזרו לך לראות דברים כקטנים ולא כגדולים. פשוט, כשהכל כלכך גדול זה קצת כמו הצלליות הענקיות האלה שעושים על הקיר, אבל זה בעצם רק האצבעות שלך. מפרקים את זה לבדידים ומתמודדים שלב-שלב. ואולי את לא יכולה לחשוב על זה עכשיו כי זה רחוק ממך, לא יודעת. בכל מקרה, יכול להיות שאת צריכה לקחת את הזמן ולנוח ולנסות לשים את האצבע על נקודות ספציפיות יותר שמהן יוצאות האדוות של הכאב, לפחות להתחיל שם. ואני לא חושבת שאת צוחקת בשומדבר ממה שכתבת כאן.

 

[AndreaCorr ©]

דני

אני פשוט מרגישה כאילו כל מה שאני אכתוב כאן יעבור לך איכשהו ליד האוזן, ובצדק. אבל לא מגיע לך להיות ככה, ואם זה רציני, אולי כדאי לפנות לעזרה יותר רצינית. כי המשפט האחרון שלך מדאיג. לא פרטת מה קורה אז אין לי כלכך למה להתייחס. אבל אל תעברי את זה לבד, אני מקווה לפחות שאת לא עוברת את זה לבד. ולא יודעת אם תבחרי להשתמש בזה, אבל שתדעי שיש כאן מישהי שמאד מאד רוצה להקשיב אם את צריכה ורוצה.

 

[יעל ניסן]

OK

אם היינו יכולים לעזור לך תכלס - מה היה צריך לקרות כדי שתרגישי יותר טוב? יש לך רשימה?