יש חיה כזאת ?
כותבת מהר מהר, כל עוד הפלפלונת ישנה . כל כך קשה להרדים אותה בזמן האחרון
פעם מזמן, חשבתי שלהורים שלי יש זוגיות מושלמת.
לא לא גרושים, לא רבים, ולא לועגים אחד על השני...
אחרי הזוגיות עם החצי הבנתי שזוגיות מושלמת צריכה גם כמה "כנים" וש"לא" זה לא מספיק
וכאן, מתוך הזוגיות שלי של אשה נשואה, כבר התחלתי לראות סדקים בשלמות של הזוגיות שלהם.
והקשר ביניהם מלמד אותי הרבה על עצמי - איך אני רוצה, אבל בעיקר, איך אני -לא- רוצה להיות עם בעלי
(או במילים אחרות, איפה אני דומה לאמא שלי וצריכה עבודה עצמית בשביל להמריא הלאה...)
וכאן נכנסת הזוגיות בשירות הקבע.
האינטנסיביות של הביחד אחת ל, ולעומתה כל כזמן הגדול שיש לי בלעדיו, עוזרים לי בעבודה העצמית.
בזמן בלעדיו אני יכולה לחשוב, להרהר, לדבר עם חברות, עם עצמי וגם איתו על סיטואציות שהיו, לשקף לעצמי התנהגות שלי ולחשוב על דרכים לשינוי.
הזמן ביחד הוא יקר. שיחת טלפון יכולה להסתיים בפתאומיות דקה אחרי שהתחילה, ושיחה ארוכה מאוד היא 20 דקות, וזה מאוד נדיר.
מה שאנחנו יוצקים לזמן הזה הוא מה שיהיה, יכול להיות שתהיה הזדמנות נוספת לשיחה, ויכול להיות שלא.
אם יהיו מילות אהבה, או כעס, אם תהיה שמירת טינה, אם יהיה דיווח על עינני קניות , בירוקרטיה, או על הגדילה של הקטנה - אני צריכה לבחור במה להתעסק ולהיות שלמה עם זה (רצוי...)
אפפעם לא מספיקים את הכל.
זה עוזר לי להיות שלמה עם מה שעלה, ולעבור מהר בין מצבי רוח (למשל לקצר את הכעס, כי עוד מעט השיחה נגמרת על עוד יון-יומיים... אז כבר עדיף לוותר ולסיים עם חיוך...)
והזמן יחד,
לפעמים הוא מאוד אינטנסיבי, זה היה נכון יותר לפני הילדה, אבל עדין זה שעות על גבי שעות עם הבחור.
פעם זה היה קצת מציף, והיה קשה להתרגל פתאום לנוכחות הגברית הבלגניסטית בבית המסודר שלי.
גם עזר לי לעבור תהליכים, להכיל, לשחרר, שוב להכיל, שוב לשחרר, לקבל ...
בקיצור,
למרות הקושי והמצבים הבלתי אפשרים שהזוגיות הזו מציפה בהם,
אני באמת מודה שהיא עוזרת לנו לזקק את הטוב בזוגיות שלנו .
רחוק מלהיות מושלם,
אבל אולי עוד כמה שנים בקבע נגיע לשם
התעוררה
ביייי
