חברים היו לי

חברים היו לי

בעבר שחליתי בסרטן הלימפה נטשו אותי החברים שלי , שחשבתי שהם חברים אוהבים למעט הבודדים שזכרו והתקשרו , לטובת החבר האחד שהיה לי אז כל העומס נפל עליו ,הוא היה שם במשך שנים ליטף וחיבק בחום במקום החברים , ניגב את הדמעות הבראתי וחזרתי לעבודה במדים נוצרו חברים חדשים בחיי חלפו הימים ופשטתי מדים שוב נותר רק ההוא החבר שלי שהוא התעייף ובקש לנטוש ושחררתי אותו לחיים משלו התמקדתי בטיפול באמא שלי חברים היו לי , כך אני חשה בכאב החברים התפזרו לכל רוחות השמים שהסתגרתי עם אמא חולה בבית חסרים הם לי החברים שהיו שידעו לתמוך לומר מילה טובה נעלמו אט אט עד שנותרתי בודדה לאחרונה שאושפזתי בבית החולים לאנשים שהיו לידי באה משפחה לעיתים באו גם חברים טובים הציפו אותם במבקרים כל היום אני שרויה הייתי בבדידות מדי פעם הטלפון צלצל נשמה טובה מאילו שהכירו אותי בצ"ט התקשרה וזכרתי ימים אחרים ושונים שהחברים ומשפחה עטפו אותי באשפוז הלב התנפץ בדמעות כאב כל כך הגוף קדח מהחום שלא ירד רועדת קמתי להביא מים לשתות נאבקתי כדי לשרוד להישאר בחיים אז הבנתי את כוחה של החברות כמה אני זאב בודד בחיים הללו צריכה להיות חזקה ואני לא ממש חזקה חזרתי הביתה הבראתי מעט מעט אך הכאב בנשמה לא מש ממני הדמעות מרטיבות את הכר לעיתים קרובות חברי האמת שנודע להם מגיעים בקול כל אחד שרוי בצרותיו מציע עזרה ואני למדתי לא לצפות , לשרוד בשקט לקבל מה שנותנים , מתי שנותנים לעודד את החברות מתי שהיא לידי לא לבקש מה שלא ניתן מהחיים לחיות את היום את הרגע ליהנות מכל ליטוף כי מי יודע אולי מחר הוא לא יהיה בכלל
 

צלליתה

New member
חברים

החברה ההכי טובה שלי, חברת ילדות, מתה מסרטן לפני כמה שנים. הסרטן התגלה באיחור רב ושהחלה בטיפול כבר היה במוח. מחלות קשות, כמו סרטן, ובודאי סרטן שחודר למוח משנות את האישיות של הבן אדם. אני רציתי להיות איתה. היא היתה החברה ההכי טובה שלי. היא לא נתנה לי. לקראת מותה ממש רתחה עלי. אני מתארת לעצמי שהיא כעסה על היחס שלי כלפיה. אני, מהמקום שלי, ניסיתי לתת לה ככל שיכלתי. היא, מהמקום שלה, מן הסתם, ראתה את הדברים אחרת. אני מספרת לך את הספור הזה כי כואב לי על הדרך בה נפרדתי מהחברה. לו אפשר היה לתקשר איתה בצורה ישירה, כמו שתקשרנו שהיתה בריאה, מן הסתם הייתי יכולה להיות יותר תומכת. מה בעצם אני רוצה לומר לך? כואב לקרוא את הספור שלך. מאחלת לך ימים טובים יותר ובעיקר הרבה בריאות.
 
מרגש הסיפור שלך נסיכה

איזה אומץ לדבר על משהו רגיש ועמוק כ"כ. אכן עצוב. ואת חזקה. את כ"כ חזקה לשרוד מחלה קשה ולשרוד גם עם הכאב וגם עם הבדידות. והיה חבר אחד. קרוב מאד. יחיד ומיוחד שראה אותך במחלתך ולא שכח ולא נבהל ונתן לך הרבה מקום בליבו שלו. האם תוכלי נסיכה יקרה, להניח את העבר ולנסות להתחיל מחדש? האם תוכלי להשיל מעלייך את הכעס ולפנות מקום לאהבה וחברים חדשים? האם תסכימי למחול לאלו שהיו פעם חברים, אך אכזבו ברגעים שהכי רצית שיהיו שם בשבילך. עד כמה יכולה את גם להבין, בנוסף, כי אכן כל אדם וקשייו ולא כל אחד יכול ומסוגל לתת מעצמו לאחרים ברגעים כאלו ואחרים. האם את מסוגלת לראות עתיד חדש לפנייך? האם את מסוגלת לומר לעצמך בכנות (וזה ממש לא קל) שמה שהיה היה ועכשיו את ממשיכה קדימה. לא יהיה קל, אבל יהיה משהו חדש. חברים חסרים לך? תמצאי אותם. תמצאי אותם דרך התחביבים, האהבות, הרצון, העיתונים, הטיולים, הסדנאות - כל מה שרק אפשר להעלות על הדעת. אגב, את יודעת כמה מוזר, בעולם בו יש שפע חומרי ורוחני ואינספור אנשים דווקא בעולם הזה אנשים חשים בודדים כ"כ. אילו רק ידעת כמה אנשים נמצאים בכל מקום בכל זמן והם מרגישים לבד. כ"כ לבד. לא יודעת אם זה מנחם, זה לא אמור, זה רק צריך לתת לנו קצת פרופורציות על התחושות שלנו. שאנחנו בעצם לא לבד בסיפור הלבד. התיצרי לעצמך חיים חדשים? אני מאחלת לך המון כוח. שום דבר ואף אחד לא יעמדו נגדך. עלי והצליחי!!!
 

גריפון

New member
יש בי הרבה כבוד אליך, נסיכה

ולא שמץ של רחמים. אה, וגם קצת קנאה. אני רואה את עצמי מתקפל תחת הרבה פחות לחץ. וכבר אמרתי לך את געתי - כוחך בנתינה, ונדמה לי שגם כאן, וביחוד כאן, יש לך עוד הרבה מה לתת. אז אולי תרימי את הכפפה שנועה זרקה?
 
שאלתי את הנהלת הפורמים ושלחתי מסר

אבל אני צריכה ממליצים ואין לי מנהלי פורמים שימליצו עלי ואני נלחמת על הצדק אז עשיתי שם רעש לאחרונה בגלל פורום אחר שמחקו לי סיפור שכתבתי,כי מישהיא האשימה אותי בגניבה ספרותית והוכחתי שלא גנבתי ורק שהצדק יצא לאור נרגעתי אבל לצערי ככה כנראה זוכרים אותי בהנהלת הפורמים לכן גם לא ענו לי ךמסר ששלחתי אבל אם לא יהיה מישהוא אחר אני אציע את עצמי
 
כל בוקר עולה השמש מחדש

ואחרי כל עמק יש הר נוסף ואני תמיד אומרת שכוכב אחד בשמים חשוכים והנה השמים מוארים אין בי כעס כלל , יש בי המון הבנה וצער , היה קשה להם להתמודד אז הלכו הצידה גם אחרי שאחותי נהרגה ואנשים לא ידעו לגשת אלי ניגשתי אני אליהם דברתי צחקתי וזרמתי הלאה עם החיים , כי החיים זורמים ורק בהפסקת הצהרים ,לפעמים, ישבתי בפינה שלי ובכיתי את כל ההפסקה ככה למד אותי אבא שלי ז"ל, גם אם היום קשה מאד מחר זורחת השמש מחדש , ואפשר להתחיל לטפס בחיים
 
למעלה