הילה בסגול
New member
חג השבועות שלי.
פעם מזמן חג השבועות היה החג האהוב עלי ביותר מכל החגים. חג חגיגי שכזה, חג שבו לובשים לבן, אוכלים מאכלי גבינות האהובים עלי במיוחד, שופכים מים זה על זה. חג נפלא במיוחד. ביוני 1995 בחג השבועות ילדתי את בני הבכור. הוא נולד בלידה מוקדמת במשקל של 670 גרם. קראתי לו ניצן ולא רק בגלל שנולד בחג השבועות אלא בעיקר בגלל הרצון שלי שכמו ניצן הוא יגדל, יתפתח, יעלה במשקל ויפרח. אבל הניצן שלי נבל. שלושה שבועות לאחר הולדתו הוא נפטר. ניצן תמיד בלבי, גדל בתוכי, בנשמתי. בכל 4.6 אני מציינת את יום הולדתו בכל 21.6 אני מציינת את יום מותו. ניצן שלי חי בלבי. בערב חג השבועות 2001 נפלו עלי השמיים. אבי האהוב והיקר לי נפטר מסרטן. מחר יום השנה החמישי למותו ואני אעלה לקברו. רק אני לבדי. אני מצרפת לכאן את שהקראתי על קברו ביום השנה הראשון ללכתו. ============== כמעט ושנה חלפה מן היום בו נפלו עלי השמיים. כמעט ושנה שאני מתגעגעת, כואבת וכועסת. אני מתגעגעת אבא. מתגעגעת לקול, לחיוך, לעידוד, לתמיכה, לידיעה. אני מתגעגעת לפעולה הפשוטה - להתקשר אלייך בכל שעה ולשתף אותך במחשבותיי, בלבטיי ברגשותיי. מתגעגעת עד כאב לשמע קולך מתגעגעת לידיעה שתמיד יכולתי להתקשר אליך ולקבל כמעט מיידית תשובה. ואם לא היתה התשובה בידך בו בעת אזי היית מחפש בספרים ובמקורות וחוזר אלי עם תשובה מדויקת. יכולתי להתקשר ולשאול אותך משהו שנתקעתי בתשבץ יכולתי לשאול אותך שאלה פילוסופית יכולתי לשאול אותך איך מקלחים את מעין יכולתי לשאול אותך איך מכינים לפתן שזיפים. הכל יכולתי לשאול ותמיד לקבל מענה. תמיד. עכשיו אני כבר לא יכולה לשאול אותך כלום. לפעמים אני זקוקה לך כל כך עד כי אני עוזבת את הכל וכאחוזת אמוק מתניעה את הרכב ונוסעת במהירות אלייך. לכאן. ואני מגיעה לכאן וכלום. אין כאן כלום רק מצבה לנקות ולבהות ושוב להתגעגע. אני כואבת כואבת את לכתך בטרם עת. החסרון שלך אבא כל כך מוחשי עד כי לפעמים אני מרגישה כאילו נפער לי חור בלב. חור שחור ועמוק שלעולם לא יתרפא. חור שמדמם וכואב. כל כך כואב. אני כועסת אני לא יודעת על מי אני כועסת אבל אני כועסת נורא. כועסת שנלקחת בלי שזה יגיע לך. חוויות קשות חווית בחייך הקצרים ועד שסופסוף הגעת לעדנה והיית כה מאושר וכבר היא נלקחה ממך לעד. אני מייחלת שיכולתי להתקשר אליך ולו עוד פעם אחת. להתקשר לגן עדן ולבקש לשוחח איתך. למרות שלא היית אדם שומר מצוות אני יודעת שאתה בגן העדן. במקום של כבוד. כי אתה אבא יותר מהכל שמרת את המצוות של בין אדם לחברו. תמיד כיבדת אדם באשר הוא כפי שנאמר – ללא הבדל דת גזע או מין . ולו בשל כך אתה בגן עדן עכשיו. הייתי מסתפקת בכך. אפילו מבלי לראות אותך. רק לשמוע אותך משיב לשאלתי מה שלומך אבא? "הכל 11 חמודה". נותר לי רק להודות על 28.5 שנים נפלאות במחיצתך. שנים בהן קיבלתי ממך תכונות נפלאות - לקבל אדם כמו שהוא לא לרכל להאמין בעצמי ובדרכי להיות מחושבת ושקולה להיות קשורה למשפחה אני אוהבת אותך אבא. =============== חג השבועות כבר אינו המועדף עלי.
פעם מזמן חג השבועות היה החג האהוב עלי ביותר מכל החגים. חג חגיגי שכזה, חג שבו לובשים לבן, אוכלים מאכלי גבינות האהובים עלי במיוחד, שופכים מים זה על זה. חג נפלא במיוחד. ביוני 1995 בחג השבועות ילדתי את בני הבכור. הוא נולד בלידה מוקדמת במשקל של 670 גרם. קראתי לו ניצן ולא רק בגלל שנולד בחג השבועות אלא בעיקר בגלל הרצון שלי שכמו ניצן הוא יגדל, יתפתח, יעלה במשקל ויפרח. אבל הניצן שלי נבל. שלושה שבועות לאחר הולדתו הוא נפטר. ניצן תמיד בלבי, גדל בתוכי, בנשמתי. בכל 4.6 אני מציינת את יום הולדתו בכל 21.6 אני מציינת את יום מותו. ניצן שלי חי בלבי. בערב חג השבועות 2001 נפלו עלי השמיים. אבי האהוב והיקר לי נפטר מסרטן. מחר יום השנה החמישי למותו ואני אעלה לקברו. רק אני לבדי. אני מצרפת לכאן את שהקראתי על קברו ביום השנה הראשון ללכתו. ============== כמעט ושנה חלפה מן היום בו נפלו עלי השמיים. כמעט ושנה שאני מתגעגעת, כואבת וכועסת. אני מתגעגעת אבא. מתגעגעת לקול, לחיוך, לעידוד, לתמיכה, לידיעה. אני מתגעגעת לפעולה הפשוטה - להתקשר אלייך בכל שעה ולשתף אותך במחשבותיי, בלבטיי ברגשותיי. מתגעגעת עד כאב לשמע קולך מתגעגעת לידיעה שתמיד יכולתי להתקשר אליך ולקבל כמעט מיידית תשובה. ואם לא היתה התשובה בידך בו בעת אזי היית מחפש בספרים ובמקורות וחוזר אלי עם תשובה מדויקת. יכולתי להתקשר ולשאול אותך משהו שנתקעתי בתשבץ יכולתי לשאול אותך שאלה פילוסופית יכולתי לשאול אותך איך מקלחים את מעין יכולתי לשאול אותך איך מכינים לפתן שזיפים. הכל יכולתי לשאול ותמיד לקבל מענה. תמיד. עכשיו אני כבר לא יכולה לשאול אותך כלום. לפעמים אני זקוקה לך כל כך עד כי אני עוזבת את הכל וכאחוזת אמוק מתניעה את הרכב ונוסעת במהירות אלייך. לכאן. ואני מגיעה לכאן וכלום. אין כאן כלום רק מצבה לנקות ולבהות ושוב להתגעגע. אני כואבת כואבת את לכתך בטרם עת. החסרון שלך אבא כל כך מוחשי עד כי לפעמים אני מרגישה כאילו נפער לי חור בלב. חור שחור ועמוק שלעולם לא יתרפא. חור שמדמם וכואב. כל כך כואב. אני כועסת אני לא יודעת על מי אני כועסת אבל אני כועסת נורא. כועסת שנלקחת בלי שזה יגיע לך. חוויות קשות חווית בחייך הקצרים ועד שסופסוף הגעת לעדנה והיית כה מאושר וכבר היא נלקחה ממך לעד. אני מייחלת שיכולתי להתקשר אליך ולו עוד פעם אחת. להתקשר לגן עדן ולבקש לשוחח איתך. למרות שלא היית אדם שומר מצוות אני יודעת שאתה בגן העדן. במקום של כבוד. כי אתה אבא יותר מהכל שמרת את המצוות של בין אדם לחברו. תמיד כיבדת אדם באשר הוא כפי שנאמר – ללא הבדל דת גזע או מין . ולו בשל כך אתה בגן עדן עכשיו. הייתי מסתפקת בכך. אפילו מבלי לראות אותך. רק לשמוע אותך משיב לשאלתי מה שלומך אבא? "הכל 11 חמודה". נותר לי רק להודות על 28.5 שנים נפלאות במחיצתך. שנים בהן קיבלתי ממך תכונות נפלאות - לקבל אדם כמו שהוא לא לרכל להאמין בעצמי ובדרכי להיות מחושבת ושקולה להיות קשורה למשפחה אני אוהבת אותך אבא. =============== חג השבועות כבר אינו המועדף עלי.
