זה הערב שלפני אחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים, ודוידי בבעיה קשה: איך יחזור לבית הספר כשכל הילדים בכיתה, ובראשם אדווה, חברתו הטובה ביותר לשעבר, מחרימים אותו? והוא אפילו לא יודע למה!
ואז, כשדוידי נכנס לחדרו הוא מוצא את עצמו בחדר מסתורי שמעולם לא ראה.
ברוך הבא למבוך!
בחדר הזר והמוזר דוידי צריך לפתור חידה ולמצוא אות מהאל"ף-בי"ת. רק אז יוכל לעבור לחדר הבא. אחרי שיעבור בכל החדרים וימצא את כל האותיות יוכל להרכיב משפט שיגלה היכן נמצא המפתח שיוציא אותו מהמבוך. האם יוכלו הקוראות והקוראים לעזור לו?
דוידי נתקל באתגרים מדהימים ומפתיעים ולאט-לאט מגלה את התשובות לחידות המבוך ולחידות החיים.
ציוריה המכושפים של לי קורצווייל יוצרים את האווירה המיוחדת ומהווים חלק בלתי-נפרד מתעלומות המבוך.
רינת פרימו (איה! אאוץ'! אווה!, החבר הכי טוב שלי ועוד רבים) מפתיעה בספר המשלב סיפור הרפתקה מרתק ואתגרי חשיבה המזמינים את הקוראים והקוראות הצעירים ואת המשפחה כולה לקחת חלק בהתרחשות ולמצוא יחד עם הגיבורים את המפתח שיחלץ אותם מן המבוך.
באמצע הביצה הקשה הוא אמר את זה.
"אני לא יכול..."
מאיה לא הרימה את הראש מהסלט שלה. היא היתה עסוקה בלהפריד את המלפפונים מהעגבניות ולאכול רק את המלפפונים. זאת נראתה עבודה קשה. אבל אמא נטע אמרה מיד: "אתה לא חייב לגמור, זה בסדר."
"את לא מבינה, אני לא מסוגל לעשות את זה."
היא התחילה להבין שכנראה לא מדובר בביצה הקשה, למרות שגם היא נתקעה לו בגרון.
"לא מסוגל מה?"
"לא מסוגל ללכת לבית ספר מחר," אמר דוידי.
אמא אורנה הוציאה מהתנור את מאפי הגבינה, הניחה את התבנית על השולחן והצטרפה אליהם.
"מה הבעיה?" שאלה.
"אני לא יכול ללכת לבית ספר מחר," אמר דוידי שוב.
"למה, אתה חולה? זאת צריכה להיות חתיכת מחלה אם אתה מוכן לוותר על היום הראשון ללימודים," אמרה אמא אורנה ואכלה מהצלחת של מאיה את כל חתיכות העגבניות שנשארו.
איך הוא יכול להתחיל להסביר להן את הרגשת המועקה שמלווה אותו כל השבוע האחרון, שהערב כבר הגיעה לו עד לגרון וחנקה אותו.
"קשה לחזור מהחופש הגדול..." אמרה אמא נטע.
היה להם חופש נהדר. הם נסעו לבית בגליל למשך חודש שלם. בית עם לול תרנגולות בחצר ומרפסת שמשקיפה אל נוף נהדר. הכי רחוק מתל אביב ומהכיתה שלו. הוא הצליח לשכוח שם את השנה האיומה שעברה עליו. הוא אפילו קיווה שיחליטו לעבור לגור שם ואז, כשיעבור לכיתה חדשה בבית ספר חדש, הכול יהיה שוב בסדר. בלי אדווה וכל שאר הילדים בכיתה שהלכו אחריה ועשו כל מה שאמרה להם לעשות. אבל הם לא עברו לגור בגליל. הם חזרו לדירה בתל אביב ומחר הוא יצטרך להתחיל כיתה ו' בדיוק עם אותם ילדים שכל כך אימללו אותו בשנה שעברה.
הוא קם ממקומו. "אני לא הולך ודי."
"מספיק," אמרה אמא אורנה בקול רך, "אתה סתם מתרגש מהיום הראשון. אבל תראה שהכול יהיה בסדר."
ברור שהיא חושבת ככה. הוא אף פעם לא סיפר להן מה בדיוק עבר עליו בבית הספר, איך כולם בכיתה פנו נגדו בתחילת השנה ומאז כמעט אף אחד לא מדבר איתו. הן לפעמים שאלו אותו למה החברים שלו כבר לא באים, ובעיקר למה אדווה כבר לא באה לבקר. מה הוא יכול להגיד להן? שמי שהיתה חברה כל כך טובה שלו נהייתה מפלצת? אז הוא לא אמר כלום, והן החליטו שהוא "מתבגר" וזהו.
"התיק שלך מסודר למחר?" שאלה אמא נטע.
"אל תשכח לצחצח שיניים," אמרה אמא אורנה.
הן באמת לא קלטו שהוא לא הולך מחר. הוא עם בית ספר גמר. הוא יברח לגליל וימצא עבודה.
"תעזבו אותי!" נהם עליהן והלך לחדר שלו. על הדלת היה סמל של גולגולת ומתחתיה כיתוב: סכנה! קרינה מסוכנת.
הוא פתח את הדלת וטרק אותה מאחוריו, ואז גישש בקיר מאחוריו כדי למצוא את המתג. מוזר, הוא לא היה במקום הרגיל. דוידי העביר את כף ידו על הקיר. או, הנה זה. האור נדלק. הוא מיצמץ בעיניו כמה פעמים כדי להבין מה קורה פה, אבל זה לא עזר. הוא לא עמד בחדר שלו, המוכר. הוא היה בחדר שלא ראה בחיים. קודם כול הוא הסתובב בחזרה לכיוון הדלת וניסה לפתוח אותה. הוא ניענע את הידית בפראות, אבל הדלת לא נפתחה. היא היתה נעולה.
