חוויות מהתאטרון

[ספידי123]

חוויות מהתאטרון

לזרוק פה את כול מה שהיה
לי אין מילים רק לומר
מועדון התאטרון = 1000 מילים וכך היה הוופעה

 

[HiPpiE Boy]

שמישו ישים פלייליסט....

 

[ליטטטט]

אז.. תאטרון. מה אפשר להוסיף יותר? (+פלייליסט)

עדיין בעיכולים על ההופעה הזאת,
לא באתי עם שום ציפייה להופעה הזאת..
2 שירים ראשונים באו ממש טוב, בשיר שלישי כבר ידעתי.. זה תאטרון. הכי בית שיש. הולכת להיות הופעה אדירה.
ההופעה הזאת באה לי הכי בזמן טוב. כמה שהתגעגעתי לחשמלית!!! כמה שראו שהלהקה התגעגעה,
היו אנרגיות מטורפות מצידים, ככה גם הקהל.. באמת שהיה אדיר.
מה אני יכולה להוסיף יותר? פשוט תודה לכם על הקסם הזה.

אז להלן הפלייליסט המשובח:

אינטרמת
DON'T LIKE
לעולם מצידי (!!!)
תעזור לי
גניבה
הימים שלנו
OH LORD (בחיי שהתגעגעתי אליו!)
סמי
לעוף (!!!)
כאילו
אם כבר
אלה
W.A.Y (!!)
מחפש תשובה
שחק אותה
עידן האלוהים
הזמן שלך
ליפול
קח אותי (יציאה עם זה להדרן, הייתי ממליצה לחשוב שנית... )

הדרן 1:
ג'קי
חופשי (שפתאום שמתי לב כמה התגעגעתי אליו, מלא זמן לא היה!)

הדרן 2:
לפעמים (!!)
עוד ארון

 

[linor417]

אהבה ראשונה לא שוכחים.

מגיעה חמש דקות לפני שהם עולים, מפלסת לי דרך למפרץ ראייה, עוצרת ב"איפשהו" באמצע הרחבה, הלב דופק, הציפייה מעקצצת ממש עד הציפורניים, כבר שכחתי כמה הרבה הם גורמים לי להרגיש...
אני עומדת לבד בתוך המון אנשים, מוקפת בפרצופים חדשים, וישנים, ובעיקר שונים- עבר זמן, שנה שלא הייתי כאן. שנה שלא ראיתי אותם על הבמה.
זה קצת שונה עכשיו, הכל שונה- המקום בקהל, המקום בכלל, המציאות שלי, הדברים שממלאים אותה, האנשים שבתוכה. החיים משתנים לי מהר, ממש. מידי. ואני לא עומדת בקצב לפעמים ו- האורות נכבים.
מחיאות כפיים, צרחות, הכל בדיוק כמו פעם. הזמן נעצר, ואני בבית...
הדופק עולה. אני מרגישה את השפתיים נמתחות לחיוך ברור. לא כזה שאפשר לטעות בו, לא כזה שמשחק ברגשות מזוייפים. אני מחייכת, בלי לחשוב בכלל, בלי להבין למה- אני מחייכת- עם שיניים- עם עיניים-
בקצב שלהם אני מצליחה לעמוד, מסתבר שתמיד.
כל שיר פוגע, ופתאום להכל יש משמעות חדשה. רבדים אחרים. צדדים בוערים שבועטים לי בבטן, חזק, אחר- לא כמו פעם- אפילו יותר.
אני צורחת, וצועקת, ונותנת לגוף להתפתל, למילים לחדור, ולרגעים להיזכר.
אני מדליקה את הסיגריה האחרונה לפני ששוב אני נשבעת ש-שוב אפסיק לעשן- ונותנת לעשן לרדת בגרון. והכל חוזר אלי, תחושת ה"חלק" שאי אפשר לשבור- המשמעות- האהבה האדירה...
כמו באהבה ראשונה, כזו שפורצת בפתאומיות, ומשתלטת על כל איבר בגוף, שרוקדת בבטן וחוסמת את ההיגיון ומלטפת אותך בתחושה אמיתית של חום, ותשוקה, וגעגוע.
היא הופכת להיות ה-הכל שלך, כי אתה עוד צעיר וקטן ולא יודע איך אפשר לתת לרגש הזה רק חלק מהמקום-
היא נעימה עד שזה כואב, הפעם הראשונה ההיא שאתה באמת באמת אוהב- מרקדת לך בלב ובמוח וברגליים ובידיים ונאחזת בך אפילו בציפורניים- גם של האצבע ההכי קטנה הזאת ברגל- שאף אחד לא באמת צריך.
כי כשאתה אוהב בפעם הראשונה זו אהבה חסרת רחמים ואתה חסר מעצורים-
וזה ברור לך שגם אם תעבור עוד אין סוף רגשות, ומשתנים, ובתים, ואנשים, וחוויות, וזכרונות-
לא. משנה. מה.
אהבה ראשונה היא כזאת שלא שוכחים.

ואתמול, הבנתי באמת, אחרי תקופה ארוכה מידי, שבניגוד לרוב האהבות הראשונות שנגמרות ושוברות ומכאיבות וגורמות לך לרצות לעקור את עצמך מבפנים-
יש אהבות שנמשכות.
שנותנות לך את ה-ז-כ-ו-ת והיכולת להרגיש את התחושה האדירה הזאת, את הצמרמורת, את הכנות, והשייכות, והמערבולת הזאת בבטן-
עד מתי שרק תרצה.

ואחרי אתמול אני חושבת, במידה מסוימת, שבמקרה הזה אני פשוט... ארצה.
___________________________________________________________________
תודה לכל מי שלקח בזה חלק על ערב מדהים...
ותודה ללהקה. באמת שהיה פשוט טוב.


*ואני לא יודעת מה קרה בהופעות בשנה האחרונה ועד כמה זה נפוץ- אבל זו הייתה הפאקינג פעם ראשונה ששמעתי את כאילו בלייב!!! *

 

[ליטטטט]

כיף לקרוא את זה

 

[linor417]

 

[MamoOoshA]

מצמררת.

אני יודעת שזו תמיד התגובה שלי כשאת כותבת כאן,
אבל.. מה לעשות?
אין לי אחרת. זה מה שאת עושה.

 

[MamoOoshA]

סופסוף יש פנאי להבין מה היה שם.

או שגם מעט פנאי לא יעזור?



לא יודעת אם מישהו הצליח להבין מה הייתה נקודת המוצא שלי בהופעה הזו.
לא בטוחה אם זה רלוונטי בכלל, כי זה פשוט קלע.
פלייליסט שמורכב מהשירים המשובחים ביותר, כאילו כל אחד שנכנס נבחר בקפידה,
רק שזה כנראה גזל מזמן המחשבה על סדר השירים. או שהבלאגן הזה היה מכוון.
או שזו רק אני שמפרשת את השירים בדרכי, ועבורי בלבד זה היה בלאגן רציני.
קפיצות בין נושאים, מחשבות, רגשות. בלי שום קטעי מעבר, בלי רגע להרגע, לנוח, להבין.
נשימה קצרה בין השירים, והופ! הלאה.
ובדיעבד.. אולי הקושי שחוויתי מהבחינה הזו היה לטובה,
אולי זו מעין מטאפורה לעצמי לכל הבלאגן שיש בתוכי כרגע,
שאני לא מצליחה לסדר כבר תקופה. ובלי שום סיבה.
התחלתי את ההופעה בשורה שניה, המשכתי לאחור, חזרתי קדימה לחבק,
שוב דילגתי אחורנית בתקווה לראות משהו כמו שצריך,
ואיכשהו.. כהרגלי, באורח פלא, מצאתי את עצמי בשורה הראשונה. וכמה מוזר, צד ימין.
שואבת, סופגת, יונקת. מקבלת, כל חיוך ומבט שהייתי צריכה. בדיוק אותם רגעים שהיו קשורים לנקודת המוצא.

כשכתבתי שהייתי רוצה להקדיש לעצמי את לפעמים,
כתבתי את זה בפחד גדול שזה יעלה את הסיכויים שיקרה.
הצלילים האלה, המרטיטים, מתנגנים להם. ואני מתפללת, שיצוץ לו נס והם יחליטו לא להמשיך.
ואיזה מזל שאף אחד לא שמע את תפילתי.

הביצוע
הטוב
הסוחף
המדויק
המושלם
ביותר שנעשה לשיר הזה אי פעם.

הכל שם היה נכון.
הקדשתי לעצמי את השיר. בלב רגיש, שלם ובעיקר חופשי.
זה מה שאתם, החופש שלי.

נראה שהתודה שלי לכם לעולם לא תסתיים.
ואין לי שום בעיה עם זה

תודה

.

 

[linor417]

.....

"או שזו רק אני שמפרשת את השירים בדרכי, ועבורי בלבד זה היה בלאגן רציני.
קפיצות בין נושאים, מחשבות, רגשות. בלי שום קטעי מעבר, בלי רגע להרגע, לנוח, להבין."



לא רק את.
קשה לי להסביר עד כמה ההזדהות עם שתי השורות האלה עמוקה.
עושה טוב לדעת !
.

[חייבת להגיד שההופעה הזו עוד לא יצאה לי מהראש כבר שבוע אחרי. אני מרגישה כמו נרקומן שנגמל ונפל שוב לסמים... אבל ממש מכל בחינה.]

 

[MamoOoshA]

בהחלט עושה טוב לדעת