סופסוף יש פנאי להבין מה היה שם.
או שגם מעט פנאי לא יעזור?
לא יודעת אם מישהו הצליח להבין מה הייתה נקודת המוצא שלי בהופעה הזו.
לא בטוחה אם זה רלוונטי בכלל, כי זה פשוט קלע.
פלייליסט שמורכב מהשירים המשובחים ביותר, כאילו כל אחד שנכנס נבחר בקפידה,
רק שזה כנראה גזל מזמן המחשבה על סדר השירים. או שהבלאגן הזה היה מכוון.
או שזו רק אני שמפרשת את השירים בדרכי, ועבורי בלבד זה היה בלאגן רציני.
קפיצות בין נושאים, מחשבות, רגשות. בלי שום קטעי מעבר, בלי רגע להרגע, לנוח, להבין.
נשימה קצרה בין השירים, והופ! הלאה.
ובדיעבד.. אולי הקושי שחוויתי מהבחינה הזו היה לטובה,
אולי זו מעין מטאפורה לעצמי לכל הבלאגן שיש בתוכי כרגע,
שאני לא מצליחה לסדר כבר תקופה. ובלי שום סיבה.
התחלתי את ההופעה בשורה שניה, המשכתי לאחור, חזרתי קדימה לחבק,
שוב דילגתי אחורנית בתקווה לראות משהו כמו שצריך,
ואיכשהו.. כהרגלי, באורח פלא, מצאתי את עצמי בשורה הראשונה. וכמה מוזר, צד ימין.
שואבת, סופגת, יונקת. מקבלת, כל חיוך ומבט שהייתי צריכה. בדיוק אותם רגעים שהיו קשורים לנקודת המוצא.
כשכתבתי שהייתי רוצה להקדיש לעצמי את לפעמים,
כתבתי את זה בפחד גדול שזה יעלה את הסיכויים שיקרה.
הצלילים האלה, המרטיטים, מתנגנים להם. ואני מתפללת, שיצוץ לו נס והם יחליטו לא להמשיך.
ואיזה מזל שאף אחד לא שמע את תפילתי.
הביצוע
הטוב
הסוחף
המדויק
המושלם
ביותר שנעשה לשיר הזה אי פעם.
הכל שם היה נכון.
הקדשתי לעצמי את השיר. בלב רגיש, שלם ובעיקר חופשי.
זה מה שאתם, החופש שלי.
נראה שהתודה שלי לכם לעולם לא תסתיים.
ואין לי שום בעיה עם זה
תודה
.