חוזרת הביתה

פאני יצ

New member
חוזרת הביתה

שלום לכולם המון זמן לא היתי פה ( הכוונה לפורום ) ואחשו כארתי בשקיקה את כול מה שהחסרתי רציתי לשתף אותחם בכמה ניסים שמיתרחשים אצלי בכיתה. למי שלא מכיר אותי אני מורה לחינוך מיוחד בכיתה של CP בבית ספר לחינוך מיוחד פיגור בינוני קשה. אני מחנכת את הכיתה הזות 5 שנים ביגלל שאני לא מוחנה לבתר אליהם וקיבן ששר המורות פוחדות מהכיתה. ואני דיסלקתית אחשב לנים שכראו אצלי נס 1: יש לי תלמידה עם פגיע מאוד קשה גם גופנית וגם בריאותית וגם סובלת מאיברון קורתיקלי. הכיסה שלה הוא מזעזה בלשון המתה ( אך זה נוסא כואב אחר ) והיא לא יושבת איך שאני היתי רוצה. חמש שנים אני מחפסת לה נכודת תיקשורת שבעזרתה היא תוכל להפעיל מחשירם חשמליים ומתגים שונים. בים ראשון שעבר שוב סמתי לב מתג ביד שהיה מחובר לרדיו דרך מעבר . לומר את האמת לא ציפיתי לישמועה מוזיקה . אבל שרה שלי הישמיעה לנו את הכלתת של 100 שירים ראשונים במשך שעה שלמה. כול פעם שהמוזיקה ניפסקה היא לחצה שוב ושוב ושוב ופרצה בצחוק. הצוות שלי ואני הינו בשוק אחרי כל כך הרבה שנים היתה לה תגובה ברורב ולחיצה עקבית ורלונתית. נס 2 . הים האפתי את כיסה הגלגלים של תלמידה אחרת שלי ובחגיגיות העברנו אותה להליכון אחורי. הילדה היתה שפוחה מעיפות ( וגם אני כי זה אוד ילד ללחת איתו צמוד ) אך בסוף הים שתינו ניראנו כמו חתול שזלל שמנת. זהוא זה הניסים של ילדי האהובים.
 
פאני יקרה

קודם כל, טוב לדעת שחזרת הביתה, וטוב שהדגשת את המילה בית, כי זה אכן בית, בית שהוא רק שלנו. ועכשיו לסיפורייך המרגשים:אבל קודם שאלה קטנה:למה המורת מפחדות מהכיתה שלך? האמת שאת הנקודה הזו, קצת קשה לי להבין. הסיפור על הצלחת הילדה להפעיל רדיו, הוא סיפור מרגש ביותר. אני מתארת לעצמי את תחושת הסיפוק שחשת בתור מורה, כאשר שמעת את הקלטת של "100 שירים ראשונים", שהרי אם אני מבינה אותך נכון, הנסיונות הקודמים להפעיל רדיו טייפ בשיטת המתגים כשלו. איזה סיפו מרגש. גם הסיפור השני על הילדה שהצליחה לעבור להליכון אחורי מרגש, אני מניחה שגם מעבר זה, כמו הקודם, לא היה פשוט לילדה, שהרי היא צריכה להתרגל למציאות החדשה, ואני שהולכת עם הליכון אחורי, יודעת בדיוק מה זה ההליכון הזה, ומה הוא דורש מהילד/ה שמשתמשים/משתמשות בו. אילו הישגים מרשימים, אני בטוחה שההתרגשות אצלך ואצל הצוות שעובד איתך גדולה מאוד. ועכשיו עוד שאלה קטנה+עידכון:פאני, בפורום שלנו קיימת "פינת הסיפורים המרגשים", האם את מוכנה שהודעתך זו תיכנס לתוך הפינה הזו? אם כן, אנא כיתבי לי במסר אישי, או על גבי הפורום. אני מציעה הצעה זו, כי אני חושבת ששני הסיפורים הללו ראויים להיות באותה פינה, ליאת.
 

פאני יצ

New member
ליאת

לשאלתך הראשונה למה מורים וסיעות לא אוהבים כיתות CP זו באמת שאלה טובה שמלבה אותי מהיום הרישון. אצלי זו היתה אהבה ממבת ראשון אוד כשהיתי סתודנתית. הינו בסיור בבית ספר ובסוף הפרוזדור היתה כתה שכולם אמרו שלא להיכנס אליה כי זה מראה קשה מאוד !!! אני ניכנסתי ראיתי ילד בעמידון עם עיניים בגודל מדהים , יצאתי משם ואמרתי את הכיתה הזואת אני רוצה. אחרי שלוש שנים היתי מחנכת של אותה כיתה. אבל לשאלתך כיתות של פיגור עמוק משולבות עם שיתוק בבתי ספר שהם לא רק לשיתוק מוחין לא אתרכתיביות לדעתי בשל מיספר סיבות. 1. ההצלחות הן מאתות ורוב העבודה היא שיזיפית. 2. יש מאת הדרכה מבית הספר וצריך ללמוד לבד ( נכון ל3 בתי ספר שאני עבדתי בהם ). 3. אלו כיתות קבדות פיזית שצריך להילחם בסתיגמות של הכיתה השוחבת וכיתה "קשה " צריך להכין להם אוכל מיוחד ולהכפיד אל אחילה מיוחדת שלא לדבר על עזרים נילבים בקיצור צריך לעבוד למרות שנורה קל לא לעסות כלום. אני מיצתארת שאני נישמעת ממורמרת. אני מחנחת את כתתי 5 שנים אחרי שלא רצו לתת להם מחנחת כי : " אין מה לחניך בהם וזה ביזבוז כוח אדם" אני במאבקים יום יומיום שיפסיכו ליכרו להם שוחבים. שירכשו ציוד יקר אך החרחי. שיקחו אותם לטיולים , לקניון, שיהיה לי מנוף, ומאבד מזון וברזים מותעמים שהבנות יוכלו לרחוץ ידיים. ושנה הבאה אני בשבתון ואני בפניקה מה יהיה לכיתה שלי ולילדים שלי. אם לא תהיה שם מורה חזקה גם פיזית וגם רוחנית הכיתה הזות תהפך למחסן אנושי . ותאנינו לי זה נישמה אחזרי אבל נכון לגבי המכום שממנו אני באה. אני מקבה מאוד שהמצב לא כזה בכול מכום( אני הולחת לחפס מקום עבודה אחר ) לגבי השאלה השניה אני אשמח אם ההצלחות של הבנות שלי יופי בפינת הסיפורים המרגשים כי זה באמת מרגש. פאני
 
פאני יקרה

האינפורמציה שאת מביאה לנו קשה ביותר, אך יחד עם זאת, אין לי ספק שצריך להדריך את המורים והסייעות שעובדים במקום העבודה שלך איך לעבוד עם אוכולסיה כמו שלנו. הכוונה בהדרכה היא:לתת להם הזדמנות לפרק את המתח באמצעות פגישות עם עובדים סוציאליים, שבטח קיימים במערכת שלכם. אצלנו היו עובדים סוציאליים, שנפגשו מדי פעם עם הצוות. אין ספק שצריכה להיות כימיה בין התלמידים למורה, גם אצלי, במקרה הפרטי שלי, האהבה הייתה אהבה ממבט ראשון, אהבה שנמשכת כבר 12 שנים ברציפות, [אני מתכוונת לקשר המיוחד שיש ביני לביןהמלאכית שלי, ולא סתם אני מדגישה את המילה "מלאכית", כי היא באמת כזו]. העליתי את השאלות שהעליתי מתוך סקרנות טבעית לחלוטין, כי אצלנו יש רק C.P., ותודה רבה על ההסברים שלך, הם מאוד מעניינים. אני לא מסכימה עם הגישה שאומרת:"אין מה לחנך", יש ועוד איך, כי הילדים האלו, למרות כל מגבלותיהם, זקוקים לחינוך מיוחד, לא רק לפי ההיגיון הבריא, אלא על-פי חוק החינוך המיוחד שנחקק בשנת 1988, ומזל שהוא נחקק. גם טיולים זה דבר חשוב, זוהי חוויה כיפית מאין כמוה, וטוב שאת משמשת פה לתלמידים שלך, את עושה עבודת קודש, ואני מאוד מעריכה אותך על כך. אל תהיי בפאניקה, אני בטוחה שבסופו של תהליך, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, אבל כדי לצאת לשבתון בראש שקט, אני מציעה שמדי פעם תקבלי עידכונים על מה שקורה בכיתה. תודה על נתינת הרשות בקשר להכנסת הסיפורים לפנית הסיפורים המרגשים, הם יהיו שם ממש בקרוב, ליאת.
 

פאני יצ

New member
לא קודש רק חול

לקבל עזרה זה טוב אך לנו בבית ספר אין כזות חייה. מי שעוזר לי ומחזיק אותי זו הסיעת שלי שהיא ולא אני עוסות עבודת קודש. לגבי שנת השבתון הישבתי, כן, כן ממש כך, את המרפות בעיסוק שלנו שתישמור אל הכיתה . אני מכינה גם את אחת האימהות שתדעג לעבירלי לי אינפורמציה. לגבי עבודת קודש. אני מיתנגדת לעמירה הזות שמלבה כול פעם שאני אומרת במה אני עוסקת. לא אני לא עוסה עבודת קודש אני עובדת, ומקבלת על זה סחר ( על גודלו אפשר להיתבכך ) . אנשי חינוך ביכלל וחינוך מיוחד ביפרת לא מלחים ולא עוסים עבודת קודש עלה עובדים, ועוסים את חובתם המיקצועית ועם הם עוסים פחות עז יש בעיה. מי שעוסה עבודת קודש עלו ההורים. שמרימים ילדה היפותונית בת 11 לקומה שניה. שנותנית את כולם ומירצם לילדם. שמיתמודדים עם רשויות וחברה אתומה ועם מקומות שלא מתאמים לנכים הם הכדושים אנחנו ... רק עוסים את עבודתינו בצורה אכי טובה שאנחנו יחולים. שבת שלום ומבורח פאני
 
פאני יקרה

חבל שאין לכם עובדים סוציאליים, אני בטוחה שהם היו תורמים לצוות הכיתה שלך מבחינה נפשית, וכך הם הין מחזיקים מעמד בצורה טובה יותר. לגבי השבועה, אני חושבת שזהו פיתרון טוב, וכך גם לגבי העידכונים שביקשת לקבל מאחת האימהות, אין לי ספק שזה ירגיע אותך, ואת תוכלי לצאת לשנת השבתון בלב שקט. לגבי עבודת קודש, הבעתי את דעתי הפרטית, לאחר נסיון נפלא של 18 שנים במערכת החינוך המיוחד הנפלאה. כשכתבתי את ההגדרה "מלאכית", התכוונתי למורתי היקרה והאהובה, שעבדה מכל הלב, ונתנה לנו מעל ומעבר. היום, לצערי, היא מחוץ למערכת, וחבל. גם ההורים משקיעים בילדים, ונותנים להם הכל. חבל שהחברה והרשויות אטומות לגבי מצבם של הנכים בכלל, ונכי ה-C.P., בפרט. קראתי את מה שכתבת, והתרגשתי, לכן ניסחתי את תשובתי הקודמת כפי שהיא, בשל ההערכה שיש לי, למורים בחינוך המיוחד בכלל, ולמורתי בפרט, ליאת.
 
למעלה