אפילו מסיבת ריקודים לכבוד יגאל עמיר ביום הרצח
הייתי מתייצב להפגנת נגד, אך אין לאסור על הפגנה, אפילו תהיה הפגנה של החמאס, של כ"ך, או של המפלגה הנאצית. במידה ויש הסתה לאלימות זה עניין אחר (שלום הציבור), אפילו מדובר בהפגנה של מפלגת העבודה. שם יש מקום להתערבות המדינה, בלי קשר לנושא האירוע. אני לא מוכן שהמדינה תכתיב לי מתי לשמוח ומתי לבכות. במידה ואתה מאמין שהאמת בידך, אז אין כל צורך להתחבא מאחורי איסורים חוקיים, אתה יכול להתמודד עם יריביך ברמה אינטלקטואלית. איסור בחוק משמע פחד מהתמודדות עם דעה אחרת. בדמוקרטיה, בה לכל דעה יש מקום בשיח הציבורי, אין לכך מקום. מדינת ישראל יכולה לקיים אירועים המחזקים את צביונה של המדינה כמדינה יהודית, למורת רוחם של כל מי שרוצה, אך אין לה זכות לאסור בקרב אזרחיה דעות אחרות. קביעה כי דעה מסויימת היא פסולה לדיון היא גזר דין מוות למדינה הדמוקרטית.