חזרתי מאשפוז של 5 שבועות
סיפור ארוך קצת, אבל גם עם לקח אישי שהפקתי לגבי בדיקת מי שפיר. אנסה לספר בקצרה את מהלך ההריון עד לפני חמישה שבועות: הריון תקין, שחיתי כל יום כמעט, שקיפות עורפית תקינה, סקירות תקינות וחלבון עוברי תקין. שתי בדיקות לא היו תקינות: בדיקת הדם שנילוות לשקיפות העורפית שבצעתי בתה"ש, שם נאמר לי שיש להם 20% טעות בבדיקה, והם בעצמם יעצו לי להסתמך על החלבון העוברי. ומום לב קטן שגילו באקו לב עובר בשבוע 21, ובגללו רצנו ליעוץ דחוף אצל מומחה שאמר לנו שזה מבחינתו לא מעלה סיכון למום כרומוזומלי, וקבע לנו ביקורת לשבוע 27. בביקורת הוא שאל אותנו אם ביצענו מי שפיר, אמרתי לו שלא, כי הוא אז אמר לנו שהוא לא רואה סיבה. ברגע אחד כל ההתנהגות שלו השתנתה, והוא אמר לנו לרוץ לקבוע תור למי שפיר. מבולבלים ומבוהלים קבענו תור לתה"ש, לשבוע 31 (כי הם אמרו שכשזה כבר שבוע מאוחר הם מעדיפים בשבוע 31). וכאן מתחיל העסק להסתבך: לפני 5 שבועות (שבוע 29) התעוררתי ב 4 בבוקר והרגשתי שהסדין רטוב.מחשבה ראשונה היתה שזה ירידת מים. הדלקתי את האור וראיתי שזה דם. רצנו לבית חולים, שם עברתי שבוע שלם של דימומים וחרדה בלתי פוסקת, כי בכל רגע אם זה היה נעשה חמור יותר היו מנתחים אותי. נושא הדיקור ירד מהפרק לכשלושה שבועות. הוגדרתי כהפרדות שליה כרונית. בשבוע 33 הצוות הרפואי העלה בפנינו שוב את נושא הדיקור, והלכנו ליעוץ גנטי בביה"ח, שם הגנטיקאית אמרה לנו שמום לב, לא משנה מה הוא ומה גודלו, הוא אינדיקציה מוחלטת למי שפיר. כועסים ומבולבלים עוד יותר, (למה לא אמרו לנו קודם??), בצענו את הדיקור ביום ראשון (שבוע 34) יחד עם FISH. עברו עלינו 24 שעות נוראיות שקשה לתאר. לאחר 24 שעות הודיעו לנו שהתוצאות תקינות, וגם אנחנו וגם הצוות במחלקה נשמנו לרווחה, ואתמול שוחררתי לשמירה מוחלטת בבית. אז מה המסקנה שלי? - קודם כל אם מחליטים לבצע או לא לבצע את הדיקור, חייבים, אבל חייבים להיות שלמים עם ההחלטה כולל ההשלכות שיכולות להיות לה. אנחנו כמובן לא היינו שלמים עם זה כל ההריון, וזה גבה מאיתנו מחיר נפשי כבד. דבר שני - לא לדחות דברים לשבועות מתקדמים. הריונות נוטים להסתבך, ממש בדיוק כשלא מצפים לכך. וגם ככל שההריון מתקדם, הקשר הנפשי לעובר שבבטן הולך ומתעצם, וגם אם אתן חושבות שכבר בשבוע 17 אתן קשורות אליו/ה, תאמינו לי שזה הולך ומתגבר. ודבר אחרון - הבדיקות הסטטיסטיות והסקירות הן טובות ויפות, אבל הן לא יודעות לספור כרומוזומים, והן טועות לשני הכיוונים. מקווה ששרדתן את הסיפור הארוך, ואני רק מקווה לעבור בשלום את השבועות הספורים שנותרו לי להריון, וכל כך רוצה ללדת כבר..
סיפור ארוך קצת, אבל גם עם לקח אישי שהפקתי לגבי בדיקת מי שפיר. אנסה לספר בקצרה את מהלך ההריון עד לפני חמישה שבועות: הריון תקין, שחיתי כל יום כמעט, שקיפות עורפית תקינה, סקירות תקינות וחלבון עוברי תקין. שתי בדיקות לא היו תקינות: בדיקת הדם שנילוות לשקיפות העורפית שבצעתי בתה"ש, שם נאמר לי שיש להם 20% טעות בבדיקה, והם בעצמם יעצו לי להסתמך על החלבון העוברי. ומום לב קטן שגילו באקו לב עובר בשבוע 21, ובגללו רצנו ליעוץ דחוף אצל מומחה שאמר לנו שזה מבחינתו לא מעלה סיכון למום כרומוזומלי, וקבע לנו ביקורת לשבוע 27. בביקורת הוא שאל אותנו אם ביצענו מי שפיר, אמרתי לו שלא, כי הוא אז אמר לנו שהוא לא רואה סיבה. ברגע אחד כל ההתנהגות שלו השתנתה, והוא אמר לנו לרוץ לקבוע תור למי שפיר. מבולבלים ומבוהלים קבענו תור לתה"ש, לשבוע 31 (כי הם אמרו שכשזה כבר שבוע מאוחר הם מעדיפים בשבוע 31). וכאן מתחיל העסק להסתבך: לפני 5 שבועות (שבוע 29) התעוררתי ב 4 בבוקר והרגשתי שהסדין רטוב.מחשבה ראשונה היתה שזה ירידת מים. הדלקתי את האור וראיתי שזה דם. רצנו לבית חולים, שם עברתי שבוע שלם של דימומים וחרדה בלתי פוסקת, כי בכל רגע אם זה היה נעשה חמור יותר היו מנתחים אותי. נושא הדיקור ירד מהפרק לכשלושה שבועות. הוגדרתי כהפרדות שליה כרונית. בשבוע 33 הצוות הרפואי העלה בפנינו שוב את נושא הדיקור, והלכנו ליעוץ גנטי בביה"ח, שם הגנטיקאית אמרה לנו שמום לב, לא משנה מה הוא ומה גודלו, הוא אינדיקציה מוחלטת למי שפיר. כועסים ומבולבלים עוד יותר, (למה לא אמרו לנו קודם??), בצענו את הדיקור ביום ראשון (שבוע 34) יחד עם FISH. עברו עלינו 24 שעות נוראיות שקשה לתאר. לאחר 24 שעות הודיעו לנו שהתוצאות תקינות, וגם אנחנו וגם הצוות במחלקה נשמנו לרווחה, ואתמול שוחררתי לשמירה מוחלטת בבית. אז מה המסקנה שלי? - קודם כל אם מחליטים לבצע או לא לבצע את הדיקור, חייבים, אבל חייבים להיות שלמים עם ההחלטה כולל ההשלכות שיכולות להיות לה. אנחנו כמובן לא היינו שלמים עם זה כל ההריון, וזה גבה מאיתנו מחיר נפשי כבד. דבר שני - לא לדחות דברים לשבועות מתקדמים. הריונות נוטים להסתבך, ממש בדיוק כשלא מצפים לכך. וגם ככל שההריון מתקדם, הקשר הנפשי לעובר שבבטן הולך ומתעצם, וגם אם אתן חושבות שכבר בשבוע 17 אתן קשורות אליו/ה, תאמינו לי שזה הולך ומתגבר. ודבר אחרון - הבדיקות הסטטיסטיות והסקירות הן טובות ויפות, אבל הן לא יודעות לספור כרומוזומים, והן טועות לשני הכיוונים. מקווה ששרדתן את הסיפור הארוך, ואני רק מקווה לעבור בשלום את השבועות הספורים שנותרו לי להריון, וכל כך רוצה ללדת כבר..
