טריגר
פעם כתבתי כאן שבמקום עינויים עדיף לזיין בשכל. עכשיו, גם על זה אני מתחרט. למה? שוב בגלל פוליטיקה. הבנתי פתאום שהדרך של פעילי ימין למנוע הצגות, סרטים ושאר מופעים של אנשי שמאל היא להדליף את מספרי הטלפון של ראשי העיריות או גורמים רשמיים אחרים, ולזיין להם את השכל. אני מניח שאם היו לי נסיבות חיים אחרות, הייתי מוצא פגיעות פיזיות כדבר בלתי נסלח. אבל עד עכשיו, נזק אמתי נגרם לי רק מאנשים שזיינו לי את השכל. אחד מהם שכנע אותי לתת לו את מספר הטלפון, והשני לא עזב אותי עד שנתתי לו 500 שקל (זה היה לפני שנים, למי שתוהה). אני יכול לצטט מתוך שינה את הפוסטים בבלוגים ההם, בעקבות כל הסיפור של אמנות הפיתוי, שהסבירו איך השיטה הזאת עובדת ולמה אנשים מסוימים, שאני מניח שאני ביניהם, רגישים לה יותר מאחרים. אחרי אותם מקרים שקרו לי, המשינה הבדיונית בסיפורים שלי הגיעה לשלב הכי קיצוני שלה. היא חילקה את האוכלוסייה לשני אחוז מנומסים אירופאים ותשעים ושמונה אחוז ערסים לבנטינים. לנו, המנומסים, הייתה זכות יתר אחת - להטריד אותנו זה לא חוקי. אילו הייתי חי במדינה ההיא, לפני שהרסו אותה, כל מה שהייתי צריך לעשות מול המטרידים היה לשלוף תעודת אזרח מועדף (אני אמציא לזה שם פחות בוטה) והם היו מחויבים לעזוב אותי.
אחד הדברים שהיו משגעים אותי אם לא הייתי משוגע גם ככה היה משהו שכתב יובל נח הררי בקיצור תולדות האנושות. ככל הנראה, ההומניזם הליברלי מתבסס על אמירה נוצרית אחת בעניין הקשר בין האדם לאל, ההומניזם הסוציאליסטי מבוסס על אמירה נוצרית אחרת בעניין הקשר בין האדם לאל, ורק ההומניזם האבולוציוני - הנאצים - הצליח להיפטר מהדת לחלוטין.
בעצם, בעולם שלי, אני ממציא הומניזם אבולוציוני סימפטי הרבה יותר מזה שהיה במציאות. שליטי המדינה שלי מנסים להעלות את אחוז המנומסים בחברה, אבל לא באמצעות טבח שאר האוכלוסייה, אלא באמצעים אחרים. כנראה לא כתבתי את זה בקבצים הכלליים שלי כי זה היה מובן מאליו: המונח הבעייתי במכוון "העדה הראשונה" היה מונח משפטי. לא היית צריך להיות בלונדיני עם עיניים כחולות כדי להתקבל, יכולת להיות שחור כמו אחד בשם סטיב אורקל, שבחטיבת הביניים אמרו שאני דומה לו. לעומת זאת, אם היית בלונדיני עם עיניים כחולות אבל ערס, כמו ילד אחר מאותה תקופה שבאמת היה לו המראה הזה, לא התקבלת.
הבעיה היחידה שלי היא שאני לא מצליח למצוא במערכת הזו דבר שלילי אחד, כדי לנחם את עצמי שתבוסתה הייתה פחות מטרגדיה.
פעם כתבתי כאן שבמקום עינויים עדיף לזיין בשכל. עכשיו, גם על זה אני מתחרט. למה? שוב בגלל פוליטיקה. הבנתי פתאום שהדרך של פעילי ימין למנוע הצגות, סרטים ושאר מופעים של אנשי שמאל היא להדליף את מספרי הטלפון של ראשי העיריות או גורמים רשמיים אחרים, ולזיין להם את השכל. אני מניח שאם היו לי נסיבות חיים אחרות, הייתי מוצא פגיעות פיזיות כדבר בלתי נסלח. אבל עד עכשיו, נזק אמתי נגרם לי רק מאנשים שזיינו לי את השכל. אחד מהם שכנע אותי לתת לו את מספר הטלפון, והשני לא עזב אותי עד שנתתי לו 500 שקל (זה היה לפני שנים, למי שתוהה). אני יכול לצטט מתוך שינה את הפוסטים בבלוגים ההם, בעקבות כל הסיפור של אמנות הפיתוי, שהסבירו איך השיטה הזאת עובדת ולמה אנשים מסוימים, שאני מניח שאני ביניהם, רגישים לה יותר מאחרים. אחרי אותם מקרים שקרו לי, המשינה הבדיונית בסיפורים שלי הגיעה לשלב הכי קיצוני שלה. היא חילקה את האוכלוסייה לשני אחוז מנומסים אירופאים ותשעים ושמונה אחוז ערסים לבנטינים. לנו, המנומסים, הייתה זכות יתר אחת - להטריד אותנו זה לא חוקי. אילו הייתי חי במדינה ההיא, לפני שהרסו אותה, כל מה שהייתי צריך לעשות מול המטרידים היה לשלוף תעודת אזרח מועדף (אני אמציא לזה שם פחות בוטה) והם היו מחויבים לעזוב אותי.
אחד הדברים שהיו משגעים אותי אם לא הייתי משוגע גם ככה היה משהו שכתב יובל נח הררי בקיצור תולדות האנושות. ככל הנראה, ההומניזם הליברלי מתבסס על אמירה נוצרית אחת בעניין הקשר בין האדם לאל, ההומניזם הסוציאליסטי מבוסס על אמירה נוצרית אחרת בעניין הקשר בין האדם לאל, ורק ההומניזם האבולוציוני - הנאצים - הצליח להיפטר מהדת לחלוטין.
בעצם, בעולם שלי, אני ממציא הומניזם אבולוציוני סימפטי הרבה יותר מזה שהיה במציאות. שליטי המדינה שלי מנסים להעלות את אחוז המנומסים בחברה, אבל לא באמצעות טבח שאר האוכלוסייה, אלא באמצעים אחרים. כנראה לא כתבתי את זה בקבצים הכלליים שלי כי זה היה מובן מאליו: המונח הבעייתי במכוון "העדה הראשונה" היה מונח משפטי. לא היית צריך להיות בלונדיני עם עיניים כחולות כדי להתקבל, יכולת להיות שחור כמו אחד בשם סטיב אורקל, שבחטיבת הביניים אמרו שאני דומה לו. לעומת זאת, אם היית בלונדיני עם עיניים כחולות אבל ערס, כמו ילד אחר מאותה תקופה שבאמת היה לו המראה הזה, לא התקבלת.
הבעיה היחידה שלי היא שאני לא מצליח למצוא במערכת הזו דבר שלילי אחד, כדי לנחם את עצמי שתבוסתה הייתה פחות מטרגדיה.