היי תראו את זה, אם כבר מדובר על הפגנה
אפשר לעשות הפגנה על הפליטים. ערב יום השואה 2009 הייאוש לא נעשה יותר נוח. שנתיים של פעילות והמצב רק מתדרדר. באפריל לפני שנתיים כשרק התחלתי להיות פעילה בנושא של הפליטים ערכנו ערב באוניברסיטה עם סרט והסבר על המצב של הפליטים בארץ. באותו הלילה כשחזרתי הביתה לא הצלחתי להירדם. חשבתי על זה שזה לא הגיוני שהפליטים יושבים בכלא, חשבתי שחייבים לעשות משהו והיה לי ברור שזה אפשרי. היינו קבוצה אופטימית של סטודנטים שחשבנו שזה פשוט לא הגיוני שבמדינת ישראל ככה מתייחסים לפליטים. מאז אותו הלילה אני לא ממש מצליחה לישון טוב בלילות. בלילות כשאני עוצמת עיניים, אני רואה את התמונות, את הקולות, את הפנים. עמנואל בן 18 הוא כאן לבד, בלי ההורים, שתי האחיות הקטנות שלו כאן איתו והוא היחידי שדואג להן. מוחמד שסובל מגידול במוח ואין לו מימון לטיפולים. נגרוטם שהבן שלה נפצע בדרך על ידי המצרים בדרך לישראל הוא מת בבית החולים בארץ ואף אחד לא טרח להודיע לה, קברו אותו בקבר אלמוני ונגרטום עדיין מסרבת להכיר בעובדה שהוא מת. סלומון שמת בדרך לישראל מצמא, רעב ותשישות אחרי שהוא נתן את האוכל והמים שלו לשני ילדיו הקטנים. נוראדין שמתקשר אלי לפעמים ב2:00 בלילה ומספר לי על שאחותו ממחנה הפליטים מתקשרת ובוכה שאין לה מספיק אוכל לתת לילדים שלה. סיימון שפיטרו אותו מהעבודה כי גם הוא כמו כולם קיבל "גדרה חדרה" ויש לו שלושה ילדים בבית שאין להם מה לאכול. ואיברהים שהוא בן 16, שני ההורים שלו נרצחו מול עייניו, פגשתי אותו לילה אחד בחצות ליד התחנה המרכזית והוא סיפר לי שאין לו איפה לישון. 2000-פליטים יושבים בכלא ובקציעות מכינים מקום לעוד 3000. לרוב הפליטים אין רשיון עבודה. ורובם לא יכולים לגור בת"א. "גדרה-חדרה" היא אחת מהמילים הראשונות בעברית שהפליטים לומדים כשהם מגיעים לארץ, בעצם לא , הם לומדים אותה כשהם יוצאים מהכלא, כשהם עדיין חושבים שעכשיו מתחילים להם חיים חופשיים בלי גדרות. לפליטים עדיין אין ביטוח בריאות, ואין נגישות לשירותי רווחה. יש דירות של שני חדרים שגרים בהם 15 פליטים, יש עדיין מקלטים, ויש פליטים שישנים ברחוב. והכי גרוע, המדינה מתעקשת שזה בסדר לגרש אותם בחזרה למצרים . והיא עושה את זה. ישראל אחראית לזה שיש פליטים שגורשו למקום בו נשקפת סכנה ברורה לחייהם. הצבא המצרי ממשיך לירות על הפליטים לאורך הגבול (בעידודה של מדינת ישראל), בערך 30 פליטים נהרגו השנה לאורך הגבול ועשרות נפצעו באופן קשה. השנה הזאת הייתה אחרת מהשנה הראשונה שלי עם הפליטים. השנה, היה צריך להתרגל למציאות חדשה, מציאות של עבודה אפורה, יומיומית ושוחקת, עבודה מתסכלת ומייאשת. כבר אין לי את הכוח והאמונה שהיו לי בהתחלה. אין מלא טלפונים של אנשים שרוצים לעזור, אין הרבה תקשורת ואין את ההיסחפות והאנרגיות שיש כשמתחילים משהו חדש ובעיקר - יש הרבה פליטים מיואשים ומתוסכלים שהגיעו לכאן כי לא הייתה להם שום ברירה אחרת. החיים שלי ממשיכים להשתנות, ואני ממשיכה להשתנות בתוך החיים. חזרתי לעשות גם דברים אחרים (כן, דברים שלא קשורים לפליטים...), עברתי לגור בירושלים, פגישות אני עושה במשרד שלנו ולא בגן לווינסקי, חלק מהאנשים שעובדים איתי התחלפו, עוד לא סיימתי את התואר , ואני מבלה יותר מידי זמן בנסיעות. אבל בלילות אני עדיין חושבת על הפליטים. מדי פעם יש אנשים ששואלים אותי "מה עדיין יש כאן פליטים?" "אבל כבר לא שומעים על זה בחדשות?" ואני מחייכת בעצב, ומסבירה שהם עדיין כאן חסרי מעמד, חיים באזור השקוף, בדרום תל אביב, בערד, באילת, בקצוות. מנסים לשרוד, מבקשים מקלט. תודה שאתם איתי אלישבע מיליקובסקי
