ייצור מחסור

[האזרח דרור]

ייצור מחסור

ביסוד התאוריות הכלכליות המוכרות כיום (קלאסית, נאו קלאסית, קינסיינית או מרקסיסטית) עומדת טעות בסיסית. הדרך הפשוטה ביותר להמחיש טעות זאת היא להשוותה למערכת משוואות שבה אין התייחסות לסימן מינוס. רובינזון קרוזו כשכלכלן מצוי ניגש להתמודד עם בעיה כלכלית, הוא בדרך כלל נעזר בדימויים כלכליים שנלמדו אי שם בתחילת התואר הראשון. גם אם המודלים הסופיים מורכבים בהרבה, הנחות היסוד הנסתרות שלהם (כלומר אלו שאינן גלויית לפעמים אפילו לבוני המודל) מבוססות על מספר קטן של "מודלי-על": הנחות ההתמחות והיד הנעלמה של סמית, סחר חופשי (יתרון יחסי) של ריקרדו, פונקציית ייצור "קוב דאגלאס" של קלארק, ''תיבת אדגוורת" (להדגמת יעילות פארטו),בחירה בין 2 מוצרים עם קו תקציב ועקומות תועלת, משפטי הרווחה של ארוו, ורובינזון קרוזו. הסיפור של המודל של רובינזון קרוזו מהווה את הבסיס לתאורית המאקרו, והינו פשוט: רובינזון קרוזו חי על אי לבדו. אם ברצונו להגדיל את התועלת שלו עליו להגדיל את מספר המוצרים אותם הוא צורך. כדי לעשות את זה, אין לו ברירה אלא לעבוד. ככל שיעבוד יותר, כך יהיו לו פחות שעות פנאי ויותר מוצרים לצרוך. הבחירה של רובזינון היא אם כן, כמה שעות עליו לעבוד (בהנתן מערכת סובייקטיבית של טעמים ובהנתן "פונקציית ייצור" אובייקטבית), וכך להחליט בין 2 גורמי הנאה: הנאה מפנאי לעומת הנאה כתוצאה מצריכת מוצרים. היות ולרוביזנון יש תפוקה שולית פוחתת, כל שעה נוספת של עבודה תיתן לו תוספת של פחות מוצרים. ומצד שני, אם הוא חוסך חלק מהמוצרים שלו ומשתמש בהם כ"הון" או כמכונות שיעזרו לו לעשות יותר עבודה בפחות מאמץ, אזי בעתיד הוא יכול להשקיע את אותה כמות של שעות עבודה, אבל לקבל כמות מוצרים גדולה יותר. בצורה דומה הוא יכול להשקיע ב"טכנולוגיה" ולשפר את פונקציית היצור כך שבאותה כמות הון ובאותן שעות עבודה הוא מייצר עוד מוצרים. המודל הזה, פשטני ככל שיהיה מכיל אמת מסויימת, דבר שמסביר את הפופלריות שלו בקרב כלכלנים. דרך כתבות בעיתונות הוא גם נכנס ומפעפע לפוליטקאים ולציבור הרחב. הרעיון שאפשר "להשקיע" בעתיד (בדרך כלל על ידי רכישת השכלה או השגה של סוגי הון שונים), ללמוד ולהתפתח ועל ידי כך לפתור בעיות כמו אבטלה, עוני, אישדג שיוויון, "לצמוח" הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. כדי שהעניים יוכלו לצאת מהעוני שלהם כל מה שעליהם לעשות הוא ללמוד טוב יותר, לעבוד קשה יותר, להיות קצת זהירים וקצת ברי מזל. הדבר הזה נכון גם לאומה כולה וגם לכלל האנושות. בעוד שרוב האנשים אינם מכירים את מודל רובינזון קרוזו, הרי בהיותו ברור כל כך, הוא המודל השליט בחשיבה כיום. יש אופוזיציות לזרם השמרני או לזרם הנאו- לבירלי, אבל גם המרקסיסטים וגם הקיינסינים מתייחסים בחיוב לגידול בייצור – הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית.

 

[האזרח דרור]

מחסור

מודל רובינזון קרוזו מכיל שלל רב של "טעויות קטנות" הגורמות לכך שכשמיישמים אותו, או את אחד מבניו הרבים על בעיות של העולם האמיתי, ועל סמך זאת נותנים המלצות "מקצועיות" לפרטים או למוסדות, התוצאה יכולה להיות אבסורדית. טעות אחת שכזאת נעוצה בהבנת טיבו של המחסור. מחסור נתפס בתאוריה הנאו קלאסית כדבר טבעי (ולא מוסדי), מוחלט (ולא יחסי), מוחשי וכמותי (מתייחס מוצרים ולא א- מוחשי ואיכותי), סובייקטיבי (ולא אובייקטיבי). בעוד שהמחסור אינו כזה, הוא אינו "היפוך" הדבר. לדוגמא, למחסור יש מרכיב מוחלט ומרכיב יחסי, ולשניהם יש תפקיד חשוב. לראיה הכלכלנים מסתכלים על "הטבע" וטוענים שגם בו יש מחסור: נמלים ודובים מתחרים גם הם על מקורות מוגבלים וכו'. חלק מהמחסור שלנו נובע ממגבלות טבעיות (אם כי רובן הן לא המגבלות שכלכלנים מתארים) אבל חלק מהמחסור שלנו נובע מהדרך בה מאורגנת החברה (היינו יש לו מרכיב מוסדי). יש למחוסר מרכיב יחסי (כלפי אנשים אחרים, כלפי תקופות שונות); התייחסות לפונקציות ותפקודים במקום למוצרים מתארת טוב יותר את מבנה הכלכלה בכלל ואת מבנה המחסור בפרט; חלק מהמחסור הוא סובייקטיבי אבל חלק ממנו הוא אובייקטיבי לחלוטין; ולמחסור יש מרכיבים איכותיים ולא רק כמותיים. עולם מלא - אי חי רובינזון קרוזו האמיתי לא היה יכול להתקיים אפילו 5 דקות בעולם ריק. בעולם כזה, שאין בו מלאי אוויר עם חמצן, ושאין בו שרותי טיהור של האויר מדו תחמוצת הפחמן, הוא היה נחנק ומת. גם החברה האנושית כולה נמצאת בתוך ביוספרה ומשתמשת במלאים שמצויים בפלנטה ובשרותי ה"חינם" שהביוספרה מספקת, כמו טיהור מים או ייצור של חמצן. עוד לפני שהחקלאי נוקף אצבע, הצמחים שנעזרים באור השמש, באוויר, במים באדמה ובמיקרו- אורגניזמים, הם אלו המייצרים חמצן לנשימה ולמזון לאכילה. ברור שרוביזון קרוזו יכול להגדיל את כמות המזון שעומדת לרשותו אם יקטוף יותר פירות (יבצע עבודות לקטות). או לחלופין יסב חלקות "בלתי מועילות" של יער לחלקות גידולים, יאגור מי-גשמים, יגן על הצמחים ממזיקים וכו'. אולם בכל הפעולות האלו הוא משפיע על הרכב הביוספרה. כל עוד ההשפעה קטנה ניתן להתעלם מהשפעתה, אולם ברמות השינוי שהאדם גורם להן היום, התעלמות מהמרכיב הביולוגי והביוספרי של הכלכלה שלנו יכולה להוביל רק למקום אחד – הרס של המערכת ולפיכך הרס של הכלכלה. כלכלנים מניחים שכל דבר הוא הפיך (היות והניתוח שלהם הוא שולי והפיכות היא תנאי מתמטי נוח). אבל במערכת ביולוגית המבוססת על תרמודינמיקה, יש פגיעות ומחלות שהתוצאה שלהן אינה הפיכה, ומוות אישי או הכחדה של מינים שלמים הן עוד שתי דוגמאות ליחס בלתי הפיך בזמן. אנו יודעים מעט מידי על מערכות ביוספריות מכדי להעריך אם וכיצד ניתן להחיות מחדש מערכות כאלו שבהן יש תלות הדדית בין מספר מינים שונים. הדוגמא הקלאסית להדגמה של ייצור מחסור בתחום זה הינה מי שתיה. המערכת הטבעית מייצרת שפע של מי שתיה, אבל אי התפקוד של המערכת הכלכלית מזהם את השתיה וגורם למחסור גדל בתחום זה: הרס או זיהום של מאגרי מי שתיה נקיים, המלחת בארות עקב שאיבת יתר או שפיכת מלחים, הרס של תהליכי טיהור טבעיים המחדשים מאגרים אלו, השתלטות על מאגרי "רכוש ציבורי" והפיכתם לרכוש פרטי שהגישה אליו אסורה או כרוכה בתשלום, גידול אוכלוסיה, ומעבר אוכלוסיות ממקומות שופעי מים אל מקומות דלי מים. כל אלו יכולים לגרום להגדלת המחסור במי שתיה.

 

[האזרח דרור]

ייצור מחסור

כל הדיון הכלכלי מתחיל לאחר שהמחסור הינו עובדה קיימת ומתוך הנחה שתהליכים רגשיים, כלכליים חברתיים וביוספריים אינם מגדילים את המחסור. זו הנחה שמאפשרת ניתוח פשוט, בטווח זמן קצר של התנהגות צרכן בשוק מוגבל של סחורות. אבל זו הנחה שגויה בכל הנוגע למיליוני בני אדם, הפועלים לאורך זמן בתוך סביבה בריאותית ונפשית (במישור האישי, הפיזי והא- פיזי בהתאמה), הנמצאת בעצמה בתוך סביבה טבעית וחברתית (במישור הא- אישי, הפיזי והא- פיזי בהתאמה). במאמר אחר אני מסביר מדוע תאור מדוייק יותר של מה שאנשים קונים בשוק הינו לאו דווקא מוצרים כי אם "חבילות שרותים" או "חבילות תפקודים". כובעים שונים מספקים חבילות של "הגנה משמש", "הגנה מגשם", "צל על העיניים", "מראה יפה", "מראה אופנתי", "חדש", "השתייכות לקבוצה מסויימת" וכו'. מוצר מסויים עשוי להפסיק לספק תפקוד מסויים עבור אדם מסויים ואז בדרך כלל אומרים שהמוצר "לא עובד" (לדוגמא הכובע לא אופנתי, או שגילינו שהוא לא טוב ביום גשום) – כלומר לא מספק לנו תפקוד קריטי שבגללו רכשנו את החבילה הנוכחית של השרותים. לדוגמא, המחשב שלנו עדיין יהיה מועיל בתור מחזיק לדלת גם אם הוא "התקלקל" ולא מספק לנו שרות מרכזי יותר כמו "עיבוד תמלילים". כולנו יודעים שמי שנבחר למלא תפקיד ציבורי, נוהג בו לא רק על סמך שיקולים של טובת הציבור אלא גם על פי שיקולים אישיים. כלומר לאפשרויות שונות העומדות בפני הציבור (לבנות גשר מעץ או מתכת), יש השלכות פרטיות שונות על ממלא התפקיד הציבורי (לדוגמא בעלי מפעלי העץ והמתכת יתרמו לו סכומי כסף שונים). היחידים שטורחים עדיין להכחיש דבר כזה הם חלק מאלו שמאיישים תפקידים ציבוריים. גם להפך נכון – החלטות פרטיות (בין אם של ייצרן או של צרכן) יש להן השפעות ציבוריות. ההשפעות האלו הן חלשות ובלתי מורגשות בדרך כלל על ידי מי שלוקח אותן, אבל זה לא אומר שהן אינן קיימות, או שהן משניות בחשיבותן. כוחות מולקולריים יכולים להיות חלשים מאוד אבל הקריטיות שלהן למערכת כימית או ביולוגית לא נמדדת בכמות האנרגיה הדרושה כדי להרכיב או לפרק אותן. בכלכלה מתייחסים בדרך כלל אל המוצרים כאילו הם רק מהסוג של החלטה פרטית השפעה פרטית (אני מחליט לקנות עניבה, ורק אני כביכול מושפע מההחלטה הזאת). אבל יש גם מקרים של החלטה פרטית והשפעה ציבורית - איש הציבור הלוקח החלטה ציבורית עקב שיקול פרטי. ומעניינים לא פחות ההחלטות הציבוריות המתבצעות כחלק ממנגנון השוק (ולא פרטית שלי) בעלות השלכות פרטיות. לדוגמא אנשים רבים מחליטים לנסוע ברכב, וכתוצאה מכך יש החלטה לסלול כביש ולא רכבת. כעת אין לי יכולת לנסוע ברכבת, ולא אני בחרתי את זה. גם אם אני מוכן לשלם לדוגמא פי 3 ממחיר נסיעה במכונית על נסיעה ברכבת, זה לא ממש עוזר. רק אם יש מספיק אנשים שמוכנים לשלם כמוני, רק אז יש אופציה כזאת – כלומר זו החלטה ציבורית ולא פרטית. כעת תארו לעצמכן מפעל שמייצר מוצר כלשהו. הייצור של המוצר הבודד מאפשר כאמור לאנשים לקנות חבילה של תפקודים. אבל בה בעת, הייצור הזה משרה חבילות אחרת של תפקודים (שיכולה להתבטא בזמן או במקום אחר לגמרי מאשר מקום הייצור, הקניה או הצריכה של המוצר). התפקודים האלו יכולים להיות חיוביים, אבל לרוב מדובר בתפקודים שליליים. מדוע? משום שלגבי 'תפקודים חיוביים' (במובן שיש אנשים שמעוניינים בתפקודים אלו) יש אינטרס למי שמפעיל את הפעילות (הייצרן במקרה זה) לזהות ולהגדיר את התפקוד, לכמת אותו, להגן על ה"רכוש" או על "תהליך הייצור " בחוק (להקטין תחרות), לחזק את הביקוש לתפקוד, ולמכור ולקבל תמורת חבילת התפקודים כסף (שיאפשר לקנות חבילות אחרות של תפקודים). לגבי תפקודים שליליים של הפעולה (הייצור במקרה זה), יש אינטרס הפוך – להכחיש (גם בפני עצמו), למוסס, להסתיר, לנסות למנוע בחוק או בנורמה או על ידי השפעה על התקשורת, ראשית את זיהוי התפקוד ושנית את הצורך בהפסקת הפגיעה או את התשלום של פיצוי כספי למי שנפגע מאותו תפקוד שלילי (אלו יכולים להיות עובדים, מתחרים עסקיים, צרכנים, או קבוצה כלשהי שכלל אינה מכירה את ייצרן התפקוד השלילי). כלכלנים מכנים את חבילות השרותים בשם "טובין" ואת החבילות הרעות בשם "רעים". אבל בעוד שמחקר ה"טובין" פורח ומשגשג, קל להשיג אותם תמורת מחיר מתאים בשוק, וכמותם גדלה במשך הזמן. הרי שלרוב ה"רעים" אין מחיר והם אינם נסחרים בשוק, אין דיון מסודר לגביהם. יש סיכוי טוב שכמותן גדלה עם הזמן (כי הם חלק בלתי נפרד מהחבילות של התפקודים הטובים) אבל אולי בצד הגידול הזה יש מנגנונים אחרים (כמו מנגוני שוק, חוקים, דתות או תנועות חברתיות) הדואגים להקטין את חבילות התפקוד השליליות. ההתייחסות אל תפקודים אלו בצורה גורפת כאל "השפעות חיצוניות" (חיצוניות לשוק), רק מעמיקה את הבלבול, משום שהיא למעשה קוברת אותן כאל תופעה מיקרו כלכלית שולית וסטטית שאין לגביה דיון מסודר. בעוד שלפנינו מושג מאקרו כלכלי דינמי מרכזי בחשיבותו בכל הנוגע למחסור בפרט וכלכלה בכלל.

 

[האזרח דרור]

4 מרחבים

לשם פשטות בלבד, ולא משום שיש בחלוקה זאת משהו חשוב מידי בפני עצמו, נחלק את העולם שלנו ל 4 מרחבים על ידי חלוקה בינארית כפולה. כל מה שנמצא מתחת לעור שלנו, הוא "פנימי", והשאר – חיצוני. כל מה שניתן לחוש אותו הוא "פיסי" ומה שלא "רוחני" או א-פיסי. נדבר על 4 מרחבים לוגיים שנוצרו מהחלוקה הזאת – גוף , נפש, חברה וסביבה טבעית\ פיזית. שימו לב שתורת ערך התועלת מניחה בעצם שכל המחסור נוצר בצורה אוטונומית במרחב הנפשי. היינו לגוף, לחברה ולסביבה הפיסית אין תפקיד לא בקביעת המחסור ולא בשינוי הטעמים הנפשיים (ההנחה היא שהטעמים הם קבועים ואינם מושפעים מגורמים חיצונים). האם הפעילות הכלכלית משפיעה עלינו לא רק דרך המוצרים אותם אנו קונים? היא משפיעה על הסביבה הפיסית (לדוגמא סלילת כבישים או הנחת מדרכות או הטיית נהרות). היא משפיעה על החברה (לדוגמא בשאלה אם שני בני הזוג או רק אחד מהם עובד), והיא משפיעה על הגוף והנפש שלנו. כשההשפעה היא חיובית, יש אינטרס להגדיר אותה ולדרוש עליה כסף (אם ניתן). אם היא שלילית יש אינטרס מצד הנפגעים להגדיר אותה ולדרוש הפסקתה או תשלום פיצוי עליה – אבל היות ומי שנפגע לרוב אינו מודע לפגיעה, לגורמים לה, לחומרתה; וגם אם כן עליו לבצע מהלך של קואורדינציה בין נפגעים רבים מול הצד הפוגע, הרי שהשפעות אלו נשארות לרוב בלתי מוגדרות וללא ייצוג לא בפוליטיקה ולא בדיון האקדמי. הדוגמא המוכרת ביותר אולי בתחום של ייצור המחסור שייכת לעולם הבריאות. בריאות בראיה הוליסטית שמה את הדגש על אורח חיים נכון במטרה למנוע את המחלות והפגיעות. ברור שאם נדבקת בחיידק, או קיבלת גידול סרטני או שכאוב לך הגב, הרפואה המערבית יכולה לנסות (ובחלק מהמקרים גם להצליח) לעזור להקל את המצב או לפתור את הבעיה. השאלה מה גרם לבעיה מלכתחילה? האם לחץ בעבודה יכול להוביל למצב "סטרס" של הגוף או של המערכת החיסונית ולהחלשה שלה? האם נשימה של אדי בנזן בתחנת הדלק או אכילה של צבעי מאכל יכולים לגרור גידולים סרטניים ? או שישיבה ממושכת על כיסא במשרד ללא התעמלות תגרור כאבי הגב? התשובה של הרפואה כיום היא בפרוש "כן". המילים "אורח חיים מערבי" או "תזונה מתועשת" או "לחץ" וכו' הם פשוט דוגמאות למערכות של "ייצור מחסור" שהמערכת הכלכלית- חברתית גוררת. ברור כיום שהרפואה הרגילה עושה מעט מידי מכדי לחקור כיוונים אלו – אחרי הכל תרופה נגד סרטן אפשר למכור במאות מיליונים, ולעומת זאת מתן של כמה עצות טובות למניעה הוא דבר קשה בהרבה למכירה. ריפוי סרטן או טיפול בחולי סוכרת מספק פרנסה למיליוני אנשים. מניעה של מחלות היא דבר הרבה פחות רווחי בדרך כלל למטפל. דוגמה מוכרות אולי פחות, הן פרוק חברות הרכבות בארה"ב על ידי תעשיית המכוניות שם בשנות ה 40. בעקבות השתלטות של חברות מכוניות על קווי רכבות, הפעלתם בצורה שגרמה לירידת הביקוש (לדוגמא מכירת כרטיסים במקום לא נוח בשעות לא נוחות) נסגרו חברות רבות. דבר שיצר מצב בו המכונית היא האופציה היחידה העומדת בפני מי שזקוק לתחבורה. דוגמא מוכרת נוספת של ייצור מחסור מכוון הוא חברת דיו- פונט שיחד עם אייל העיתונות הרסט פתחה מסע הסתה נגד הסכנה העצומה של צמח הקנביס, במטרה ליצור לעצמה שוק לחבלי הניילון שלה, שהתחרו מול חבלי הקנבוס. אבל ניתן להניח שרוב ייצור המחסור לא נעשה בכוונה רעה או מתוך כוונה מכוונת להשיג רווחים. דבר נפוץ הרבה יותר הוא שפירמות מסויימות גוררת מחסור גדל והולך בתחום אחד, ואת הפרות קוטפות פירמות אחרות לחלוטין (שאולי אין קשר בינן לבין הפירמות המקוריות) – לדוגמא פירמות מסויימות מוכרות מזון שמן מידי, או גוררות חוסר פעילות גופנית או חושפות את עובדיהן למצב גופני מזיק ופירמות אחרות פותחות מכוני כושר ומטפלות בבעיות בריאות שצמחו מתזונה לקויה ויציבה קלוקלת. כיוון שאין לנו מפה ברורה של ההשלכות הכלכליות השליליות הנה תרשים שיכול לספק כמה דוגמאות לכך. חלק מהתופעות בו ידועות וברורות (כמו עליה בחולי סוכרת או בחולי הסרטן וחלק מהסיבות לכך), וחלק הן ספקולציות פרועות. התרשים לא נועד להציג מצב קיים אלא להראות דוגמא לקשרים שייתכן והם קיימים ועד כמה התהליכים של ייצור מחסור עשוי להיות מקיף ורב השפעה.

 

[האזרח דרור]

ייצור מחסור - תרשים

 

[האזרח דרור]

דוגמה: נעליים

נראה ברור מאליו שמצבו של האדם בעל הנעליים טוב ממצבו של האדם היחף. מצד שני העניין לא כזה פשוט. מי שהולך בנעליים, עור כף הרגל שלו נהיה עדין והוא מאבד גם את הידע הדרוש כדי לדעת איך ללכת יחף בנוחות. יכול להיות בהחלט שמצבו של אדם שכל חייו היה יחף ישתפר אם ניתן לו נעליים, אבל הנקודה הלא פחות חשובה היא שאדם מערבי יחף שיאלץ ללכת באותו מקום (באותו אקלים), את אותו המרחק יחווה מחסור גדול יותר. אדם שלא הלך יחף בחייו, יסבול יותר מקור וחום קוצים ואבנים. כלכלנים יאמרו שמחסור הוא עניין סובייקטיבי ואוטונומי לחלוטין. אם כך הם ישמחו לבצע את ההתערבות הבאה – אנשים שגדלו יחפים ואנשים שכל חייהם נעלו נעליים יתבקשו לצעוד 3 קילומטרים כשהם יחפים או שיקנו נעליים לפי מידתם. לרשותם סכום כסף זהה, ויש להם הכנסה זהה בהווה ובעתיד. אם המחסור הוא סובייקטיבי לחלוטין לא יהיה הבדל מובהק בין 2 הקבוצות בקניית הנעליים. מי מוכן לשים כסף על אפשרות זו? אני לא טוען שהמצב "העדר נעל" טוב תמיד מהמצב "עם נעל". אלא שמצב הנכון יותר הוא <עם נעל, ללא יכולת ללכת יחף> לעומת <ללא נעל, עם יכולת ללכת יחף>. בהחלט יכול להיות שהסל הראשון (שכולל נעל), עדיף על המצב השני. כל מה שאני טוען הוא שהתבוננות על כמה משלמים (גם לא ביחידות תועלת) על נעל לא תיתן את המחיר האמיתי שלה. המוצר לכאורה רק מספק חבילה חיובית, אבל למעשה יש לו מחיר "צל" שלילי. מה מחיר הנעל? האם הוא כולל את מחירן של בניית מדרכות? עבור היחפים, המדרכות הן דבר שלילי שכן הן חמות יותר בקיץ וקרות יותר בחורף, יחסית לעפר. ואילו עבור הנעולים, ברור שמדרכה טובה יותר (נקיה ומהירה יותר) יחסית לדרך העפר. אם כן הסתכלות על הפונקציה "הליכה" נותנת מבט ברור יותר על השאלות הכלכליות ביחס לנעליים ומדרכות. הנקודה היא שעל פי התאוריה הקיימת אנשים בוחרים יחד (בצורה סימולטנית וחד פעמית) את כלל המוצרים שהם קונים (לדוגמא סל של מדרכות ונעליים), או שהם בוחרים אותם ללא קשר כלל (קניית הנעליים אינה קשורה כלל לקיום או אי קיום מדרכות, וסלילת מדרכות אינה קשורה לקניית נעליים). אני טוען ששתי ההסתכלויות האלו הן בלתי נכונות. מצד אחד ברור שיש קשר (יש מעט סיבות אחרות לבנות מדרכה לדוגמא עגלות), ומצד שני ברור גם שרוב האנשים לא מודעים לזה שהאפשרות "ללא נעליים + ללא מדרכות" קיימת בכלל או שהשאלה לקנות או לא לקנות נעל תלויה בשאלה אם יש או אין מדרכה ליד הבית שלהם. הדיון הכלכלי יתמקד בשאלה מה מחיר הנעל, מה האיכות שלה, וכו', הוא אינו יכול מעצם טיבו לדון ברצינות בשאלה אם מצבנו טוב יותר עם נעליים ומדרכות מאשר ללא נעליים וללא מדרכות, ואם כן מהם התנאים שמאפשרים זאת (לדוגמא הבדלים בין עונות שונות, בין מדינות שונות, בתוך או מחוץ לבית כו'). תגובת הכלכלנים כלכלני תורת "ערך התועלת" יוכלו מן הסתם לעלות נימוקי נגד שונים לטענות שהבאתי. אבל נימוקים אלו יהיו פוליטיים ולא מבוססים בכל צורה שהיא על המודלים הכלכליים הקיימים. מדוע? משום שהמודלים הקיימים מניחים כהנחת יסוד שהמחסור הינו נתון מראש, מוחלט, סטטי, סובייקטיבי, ואינסופי. אני טוען שלמחסור יש מימדים שונים שחלק מהם הוא סופי, לא כולו נתון מראש, וחלק ממנו אינו מוחלט כי אם יחסי יש לו מרכיבים דינמיים, ויש לו מרכיבים אוביקטיביים. היות והדיון הכלכלי מתחיל לאחר ההנחה שהמחסור הינו נתון, אין בו את הכלים לדון בתקפות ההנחה עצמה. לכן נימוקים נגדיים מצד כלכלנים יהיו מכמה סוגים : א. או שהם יהיו "בשליפה מהמותן" ללא התייחסות למודל הכלכלי הפורמלי. ב. או שהם יהיו בנויים מהנחות מעגליות שיוכיחו שמחסור הוא מוחלט על סמך ההנחה שמחסור הוא מוחלט, או ג. יצטרכו לבנות מודל שונה מהמודל הקיים בעל הנחות שונות.

 

[Boogieman]

תודה על המאמר.

זה נושא שלא עוסקים בו מספיק, לאו דווקא שאלת המחסור אלא שאלת הנחות היסוד של הכלכלנים. הבעיה היא שכל המודלים הכלכליים מדברים על פרטים שמחליטים עפ"י שיקולים רציונליים של עלות-תועלת. אבל במציאות, קבוצות של אנשים, מוסדות וארגונים מתנהגים בצורה שונה מפרט בודד. מיותר לציין שיש הרבה גורמים שמשפיעים על הבחירות של הפרט חוץ משיקול עלות-תועלת. אם רוצים מדע כלכלי שיהיה קשור למציאות ולא סתם אוסף של מודלים ונוסחאות שקיימים רק במוחם הקודח של כמה בעלי מקצוע צריך להתחיל לעסוק בכלכלה מוסדית וכלכלת סביבה, בתור התחלה. לא יזיק גם להכניס את הסוציולוגיה לעניין, היום התפקיד של הסוציולוגיה הוא להכשיר "יועצים ארגוניים" שהתפקיד שלהם הוא לשפר את יעילות ניצול העובדים ע"י המעסיק וכיו"ב. זה מעניין, אבל הנחות היסוד של הזרם הסוציולוגי שהצמיח את המקצוע הבזוי הזה דומות מאוד לאלה של הכלכלה, פרטים שעושים חישובי עלות-תועלת. סוציולוגיה אמיתית תוכל לשפוך אור על המנגנונים שמכוונים התנהגות קבוצתית גם ברמת הפעילות הכלכלית.

 

[האזרח דרור]

תודה

א. כדי לצאת לכלכלות אחרות, חייבים לדון בהנחות היסוד של הכלכלנים, ולנסות לראות מה נכון, מה לא נכון , ומה לא נמצא שם בכלל באופן רשמי אבל משפיע למעשה. ב. סוציולוגים וכלכלנים. אני עד היום מנסה להבין מי החליט שצריך להיות הבדל בין סוציולוגיה לבין כלכלה , או שכלכלה לא תהיה נעף מחקרי בתוך הסוציולוגיה? האם "חקר החברה" לא כולל בתוכו את "חקר הכלכלה?". ג. תגובות בבקשה לנושא המאמר, יש לו בעיות לא מעטות של ניסוח , ערפול וחלקיות, אבל בכל זאת? נקודות תורפה? הרחבות? וכו'.

 

[דור לוי]

מוזמנים להגיב:

דיון נטו בנושא התאורטי של הכלכלה - בלי גופו ומוסריותו של אדם זה או אחר. מוזמנים להגיב: מה דעתכם? האם יש טעויות לוגיות בחשיבה? הערות? או שמא שתיקה כהסכמה?