ישראל תוקעת לעצמה סכינים בגב.
שלום, שמי יניב ואני אהבתי את ארץ ישראל של פעם. כל השנים התנדבתי במשמר האזרחי, בארגון לטיפוח פני העיר, בבית החולים לוינשטיין שבעירי - רעננה, בחלוקת מזון לחיילים בצמתים, בהסעות חיילים כשעוד ניתן היה, ובמגוון רחב של פעילויות על בסיס הציונות ואהבת ארץ ישראל, כפי שחינכו אותי הוריי, היות והוריהם (הסבים והסבתות שלי) בנו את הארץ. כיום, לאחר שבאו חסרי תרבות והשחיטו את הארץ ואת הערכים שלה, עברתי לגור בחו"ל ואני מתנגד לרעיון הסברת מדינת ישראל, כל עוד אנשיה אינם עושים דבר על מנת להשליט בה שלום בית - בין אדם לחברו, בין יהודי אחד לשני. עוד לפני שאנחנו פונים למדינות ערב או למדינות העולם. אספר לכם סיפור מעניין: יש לי פה זוג מכרים מבוגרים, ניצולי שואה שברחו מאירופה, גרו מספר מצומצם של שנים בארץ ישראל והגיעו לפני כ-30 שנים למיאמי, פלורידה, ארה"ב. ב-30 שנים האחרונות הם שומרים בקנאות על תעודות הזהות שלהם ועל היותם אזרחי המדינה, על עף שאינם תושבים בפועל. כאן חשוב לציין שיש הבדל בין אזרחות לתושבות. בעוד אדם יכול להיות תושב חו"ל הוא עדיין אינו צריך לוותר על אזרחותו הישראלית שהיא הרבה יותר מהסממן הציוני והאידאל שארץ ישראל בנתה את עצמה על בסיסו. אספר לכם גם שגברת ר' ואדון מ', הם שניהם פעילים בארגונים שונים פה במיאמי, האוספים כספי תרומות לארגונים ישראלים ולצה"ל בארגונים כמו "חברי צה"ל והאגודה למען החייל". או בקצרה - הם פעילים המנסים מרחוק לתרום הרבה מזמנם על-מנת לתרום לארץ ישראל, מתוך אידאל ואהבת הארץ. באו ימים טובים והמכרים שלי נקראו לחתונת בן משפחה רחוק. הם הגיעו בטיסה לנמל התעופה בן גוריון והגישו את הדרכונים האמריקאים שלהם, איתם הם מטיילים בכל העולם, בשל היותם אמריקאים. בביקורת הגבולות, הגיחו משום מקום שוטרים חמושים, אחזו בידיהם והובילו אותם לתא מעצר - שם החזיקו בהם כשעתיים, לאחר טיסה ארוכה ומתישה. זיכרו שהמדובר בזוג מבוגר בגילאי 85 ו-72, שאין להם שום רקע פלילי או חובות בארץ. לאחר שעתיים נכנס שוטר גבולות וגער בגברת ר' על שהיא מעיזה להשתמש בדרכון האמריקאי, בעודה אזרחית ישראלית. אני שב ומזכיר שכ-30 שנים הם אזרחים אמריקאים לכל דבר. לאחר שנתבקשו להציג תעודות זהות וניסו להסביר לשוטרים כי הם לא מחזיקים בתעודות שכאלו, היות והם גרים בחו"ל ולאחר שלושה שוטרים נוספים ועוד שעתיים ארוכות של המתנה הזהירו את המכרים שלי שזו הפעם האחרונה שהם מעיזים להגיע לישראל בלי דרכון ישראלי. מדוכדכים מהטראומה נכנס הזוג המבוגר את גבולות ישראל. בחזרתם למיאמי, הם מיהרו אל הקונסוליה הישראלית, על מנת להנפיק דרכונים ישראלים, כפי שנתבקשו. הנסיעה בת השעה לקונסוליה, ההמתנה בת השעה הנוספת במסדרון מעופש ומחניק, לא הניבו דבר - הפקידים הישראליים של הקונסוליה גערו בזוג המבוגר על שאין להם תעודות זהות ולא עניין אותם שהם 30 שנה כבר לא בארץ ולא היה להם כל צורך בתעודות זהות שפג תוקפן. לאחר פעמיים נוספות של טרטורים מורטי עצבים שכמעט עלו לזוג המבוגר הזה בבריאותו, ולאחר חודשיים ארוכים, הושגו לבסוף הדרכונים. וזאת רק לאחר שהתערב מר אריק לב, מנהל תחנת הרדיו "קול הלב" ליהודים וישראלים בעולם. בשל כל הקשיים הבלתי הגיוניים בעליל שהערימה מדינת ישראל על הזוג הקשיש, הזוג שוקל לוותר על האזרחות הישראלית שלו, על-מנת שלא להיתקל בהתנהגות מבישה שכזו, במידה ויחליטו לשוב ולבקר בישראל. אני קורא בזאת למנהל הפורום הזה ומשתתפיו ושואל - האם אתם בטוחים שיש מקום להסברה ישראלית, או שאולי כדאי לתקן את הדרך שבה אנשים מתנהגים במדינה קודם? האם לא הגיע הזמן שישראל לא תתייחס לאנשיה בזלזול שכזה ותגרום להם לוותר על הלאום שלהם, בגלל פרוצדורות תמוהות, כפי שנתקל בהם הזוג הקשיש? המדינה ירתה לעצמה ברגל - הזוג הקשיש: גברת ואדון רוזנבלט כבר לא בטוח ימשיכו לאסוף כספים לאחר ההתנהגות של המדינה הזו אליהם, וגם אם כן יאספו - הם ישפילו מבטם בהרגשה שהם נרדפי שואה גם בארץ שלה הם תורמים עם כל הלב. את ההסברה שלהם כבר אף אחד לא יקבל - כי הם כבר לא יכולים לשקר באומרם: "המדינה שמחה לקבל כל אדם ולאפשר לו להיות שווה זכויות"... נקודה למחשבה!
שלום, שמי יניב ואני אהבתי את ארץ ישראל של פעם. כל השנים התנדבתי במשמר האזרחי, בארגון לטיפוח פני העיר, בבית החולים לוינשטיין שבעירי - רעננה, בחלוקת מזון לחיילים בצמתים, בהסעות חיילים כשעוד ניתן היה, ובמגוון רחב של פעילויות על בסיס הציונות ואהבת ארץ ישראל, כפי שחינכו אותי הוריי, היות והוריהם (הסבים והסבתות שלי) בנו את הארץ. כיום, לאחר שבאו חסרי תרבות והשחיטו את הארץ ואת הערכים שלה, עברתי לגור בחו"ל ואני מתנגד לרעיון הסברת מדינת ישראל, כל עוד אנשיה אינם עושים דבר על מנת להשליט בה שלום בית - בין אדם לחברו, בין יהודי אחד לשני. עוד לפני שאנחנו פונים למדינות ערב או למדינות העולם. אספר לכם סיפור מעניין: יש לי פה זוג מכרים מבוגרים, ניצולי שואה שברחו מאירופה, גרו מספר מצומצם של שנים בארץ ישראל והגיעו לפני כ-30 שנים למיאמי, פלורידה, ארה"ב. ב-30 שנים האחרונות הם שומרים בקנאות על תעודות הזהות שלהם ועל היותם אזרחי המדינה, על עף שאינם תושבים בפועל. כאן חשוב לציין שיש הבדל בין אזרחות לתושבות. בעוד אדם יכול להיות תושב חו"ל הוא עדיין אינו צריך לוותר על אזרחותו הישראלית שהיא הרבה יותר מהסממן הציוני והאידאל שארץ ישראל בנתה את עצמה על בסיסו. אספר לכם גם שגברת ר' ואדון מ', הם שניהם פעילים בארגונים שונים פה במיאמי, האוספים כספי תרומות לארגונים ישראלים ולצה"ל בארגונים כמו "חברי צה"ל והאגודה למען החייל". או בקצרה - הם פעילים המנסים מרחוק לתרום הרבה מזמנם על-מנת לתרום לארץ ישראל, מתוך אידאל ואהבת הארץ. באו ימים טובים והמכרים שלי נקראו לחתונת בן משפחה רחוק. הם הגיעו בטיסה לנמל התעופה בן גוריון והגישו את הדרכונים האמריקאים שלהם, איתם הם מטיילים בכל העולם, בשל היותם אמריקאים. בביקורת הגבולות, הגיחו משום מקום שוטרים חמושים, אחזו בידיהם והובילו אותם לתא מעצר - שם החזיקו בהם כשעתיים, לאחר טיסה ארוכה ומתישה. זיכרו שהמדובר בזוג מבוגר בגילאי 85 ו-72, שאין להם שום רקע פלילי או חובות בארץ. לאחר שעתיים נכנס שוטר גבולות וגער בגברת ר' על שהיא מעיזה להשתמש בדרכון האמריקאי, בעודה אזרחית ישראלית. אני שב ומזכיר שכ-30 שנים הם אזרחים אמריקאים לכל דבר. לאחר שנתבקשו להציג תעודות זהות וניסו להסביר לשוטרים כי הם לא מחזיקים בתעודות שכאלו, היות והם גרים בחו"ל ולאחר שלושה שוטרים נוספים ועוד שעתיים ארוכות של המתנה הזהירו את המכרים שלי שזו הפעם האחרונה שהם מעיזים להגיע לישראל בלי דרכון ישראלי. מדוכדכים מהטראומה נכנס הזוג המבוגר את גבולות ישראל. בחזרתם למיאמי, הם מיהרו אל הקונסוליה הישראלית, על מנת להנפיק דרכונים ישראלים, כפי שנתבקשו. הנסיעה בת השעה לקונסוליה, ההמתנה בת השעה הנוספת במסדרון מעופש ומחניק, לא הניבו דבר - הפקידים הישראליים של הקונסוליה גערו בזוג המבוגר על שאין להם תעודות זהות ולא עניין אותם שהם 30 שנה כבר לא בארץ ולא היה להם כל צורך בתעודות זהות שפג תוקפן. לאחר פעמיים נוספות של טרטורים מורטי עצבים שכמעט עלו לזוג המבוגר הזה בבריאותו, ולאחר חודשיים ארוכים, הושגו לבסוף הדרכונים. וזאת רק לאחר שהתערב מר אריק לב, מנהל תחנת הרדיו "קול הלב" ליהודים וישראלים בעולם. בשל כל הקשיים הבלתי הגיוניים בעליל שהערימה מדינת ישראל על הזוג הקשיש, הזוג שוקל לוותר על האזרחות הישראלית שלו, על-מנת שלא להיתקל בהתנהגות מבישה שכזו, במידה ויחליטו לשוב ולבקר בישראל. אני קורא בזאת למנהל הפורום הזה ומשתתפיו ושואל - האם אתם בטוחים שיש מקום להסברה ישראלית, או שאולי כדאי לתקן את הדרך שבה אנשים מתנהגים במדינה קודם? האם לא הגיע הזמן שישראל לא תתייחס לאנשיה בזלזול שכזה ותגרום להם לוותר על הלאום שלהם, בגלל פרוצדורות תמוהות, כפי שנתקל בהם הזוג הקשיש? המדינה ירתה לעצמה ברגל - הזוג הקשיש: גברת ואדון רוזנבלט כבר לא בטוח ימשיכו לאסוף כספים לאחר ההתנהגות של המדינה הזו אליהם, וגם אם כן יאספו - הם ישפילו מבטם בהרגשה שהם נרדפי שואה גם בארץ שלה הם תורמים עם כל הלב. את ההסברה שלהם כבר אף אחד לא יקבל - כי הם כבר לא יכולים לשקר באומרם: "המדינה שמחה לקבל כל אדם ולאפשר לו להיות שווה זכויות"... נקודה למחשבה!
