אני עדין חוקרת את העניין, זה נראה ככה, אני לא בטוחה בשום דבר
במאה אחוז, אני רואה את ההתנהגות שלה, על החרדות גם הפסיכיאטר וגם הפסיכולוגית אמרו לי וגם אני רואה וחוקרת את ההתנהגות שלה...
לגבי הצופים, באותו רגע אמרתי לה שהיא ממש לא חייבת, ואם זה מה שקורה אז הכל בסדר והיא ממש לא חייבת ללכת לשום טיול, אגב, אני הרגשתי שזה קצת גדול עליה (וזה באמת אתגר לא קטן עבור ילדה בת 11), ועובדה שמעט מאוד ילדים, לפחות אצלנו בכיתה יוצאים לטיול, אבל הילדה ממש רצתה.
אני מאוד מוטרדת ממה שקורה לה, ואני חושבת שניסיון של אחרים בהחלט יכול לעזור לי...
לגבי איך אני יודעת שהחרדה שלה זה שלא אוהבים אותה מספיק:
שנה שעברה כל השנה היא אמרה לי שהיא מרגישה דחויה ואף אחת לא רוצה להיות בקרבתה, הקושי והפניקה מתחילים בעיקר בזמן שהיא מתכוננת ללכת לבית הספר או מפגש חברתי (ולא כשהיא הולכת לסבתא), גורמים בבית הספר כתבו לי שחור על גבי לבן, שהילדה נמנעת מיצירת קשרים חברתים והיא מחפשת כל הזמן את התמיכה, בהפסקה במקום לחפש חברים היא מחפשת את היועצת או המנהלת, זה שובר אותי...
במאה אחוז, אני רואה את ההתנהגות שלה, על החרדות גם הפסיכיאטר וגם הפסיכולוגית אמרו לי וגם אני רואה וחוקרת את ההתנהגות שלה...
לגבי הצופים, באותו רגע אמרתי לה שהיא ממש לא חייבת, ואם זה מה שקורה אז הכל בסדר והיא ממש לא חייבת ללכת לשום טיול, אגב, אני הרגשתי שזה קצת גדול עליה (וזה באמת אתגר לא קטן עבור ילדה בת 11), ועובדה שמעט מאוד ילדים, לפחות אצלנו בכיתה יוצאים לטיול, אבל הילדה ממש רצתה.
אני מאוד מוטרדת ממה שקורה לה, ואני חושבת שניסיון של אחרים בהחלט יכול לעזור לי...
לגבי איך אני יודעת שהחרדה שלה זה שלא אוהבים אותה מספיק:
שנה שעברה כל השנה היא אמרה לי שהיא מרגישה דחויה ואף אחת לא רוצה להיות בקרבתה, הקושי והפניקה מתחילים בעיקר בזמן שהיא מתכוננת ללכת לבית הספר או מפגש חברתי (ולא כשהיא הולכת לסבתא), גורמים בבית הספר כתבו לי שחור על גבי לבן, שהילדה נמנעת מיצירת קשרים חברתים והיא מחפשת כל הזמן את התמיכה, בהפסקה במקום לחפש חברים היא מחפשת את היועצת או המנהלת, זה שובר אותי...