יש שם סירה שמחכה לים, ועדיין מפחדת...
אני חושבת, בשלבים מסויימים . אחרי שהוצאתי את הכעסים שיש בתוכי.. אני קולטת שזה לא נגמר. התחושה הזאת, של הלחץ והכמעט פיצוץ.. שנמצאת אצלי בחזה. כשהזמן מתקתק , והשנים חולפות ואני רוצה רק שקט. גם כשאני רק בת 17. החוסר טעם שבחיים, נמצא אצלי המון. רק רוצה לרצות את כולם, רק רוצה להוכיח שאני משהו, מישהו..קצת מיוחדת כל פעם להבין, שלמרות שאני אנסה להיות כמה שיותר טובה..תמיד יהיו יותר ממני. עסקתי המון בלרצות אנשים, לסבול בשקט, לא להפריע, להתחשב.. כשהגוף שלי מתכווץ מחוסר כוח נפשי כשאני רק רוצה לפרוק את המטען שעלי, רק לפרוק אותו, להוציא ואולי אפילו..רק אפילו לקבל יד מלטפת אולי עם קצת דמעה. הדברים הכי קטנים בחיים, מפריעים לי , אני לא חושבת שאני נורמלית. אני מוצאת את עצמי, מחוברת לאיש, לחבר, לאהוב..שאולי בחיים לא יבין אותי ובנתיים אני מרגישה כבולה לחוסר תמיכה והבנה ממנו. וכשאני רוצה לפתוח את הפה, ופשוט להתפרק לחתיכות קטנות..אני חושבת "האם אני מספיק חשובה , כדי להתפרק מולו כדי לבקש חמלה? לבקש תמיכה?" אני יודעת שדברים שמפריעים לי, בביטחון העצמי שלי, הם לא נורמלים. ובכל זאת אני רוצה שמישהו..שהוא..יגיד לי שזה בסדר למרות שאני יודעת שזה לא. אני מותשת מאוד כרגע, קורה יותר מידי, מתפרצת יותר מידי אני צריכה יד מלטפת.. אני צריכה לגשת לחופש..שישחרר אותי. זה קטע מספר ישן..שאני נורא מתחברת אליו , תקראו אם תרצו.. I HAVE studied many times " The marble which was chiseled for me— A boat with a furled sail at rest in a harbor. In truth it pictures not my destination But my life. For love was offered me and I shrank from its disillusionment; Sorrow knocked at my door, but I was afraid; Ambition called to me, but I dreaded the chances. Yet all the while I hungered for meaning in my life. And now I know that we must lift the sail And catch the winds of destiny Wherever they drive the boat. To put meaning in one’s life may end in madness, But life without meaning is the torture Of restlessness and vague desire— It is a boat longing for the sea and yet afraid"
אני חושבת, בשלבים מסויימים . אחרי שהוצאתי את הכעסים שיש בתוכי.. אני קולטת שזה לא נגמר. התחושה הזאת, של הלחץ והכמעט פיצוץ.. שנמצאת אצלי בחזה. כשהזמן מתקתק , והשנים חולפות ואני רוצה רק שקט. גם כשאני רק בת 17. החוסר טעם שבחיים, נמצא אצלי המון. רק רוצה לרצות את כולם, רק רוצה להוכיח שאני משהו, מישהו..קצת מיוחדת כל פעם להבין, שלמרות שאני אנסה להיות כמה שיותר טובה..תמיד יהיו יותר ממני. עסקתי המון בלרצות אנשים, לסבול בשקט, לא להפריע, להתחשב.. כשהגוף שלי מתכווץ מחוסר כוח נפשי כשאני רק רוצה לפרוק את המטען שעלי, רק לפרוק אותו, להוציא ואולי אפילו..רק אפילו לקבל יד מלטפת אולי עם קצת דמעה. הדברים הכי קטנים בחיים, מפריעים לי , אני לא חושבת שאני נורמלית. אני מוצאת את עצמי, מחוברת לאיש, לחבר, לאהוב..שאולי בחיים לא יבין אותי ובנתיים אני מרגישה כבולה לחוסר תמיכה והבנה ממנו. וכשאני רוצה לפתוח את הפה, ופשוט להתפרק לחתיכות קטנות..אני חושבת "האם אני מספיק חשובה , כדי להתפרק מולו כדי לבקש חמלה? לבקש תמיכה?" אני יודעת שדברים שמפריעים לי, בביטחון העצמי שלי, הם לא נורמלים. ובכל זאת אני רוצה שמישהו..שהוא..יגיד לי שזה בסדר למרות שאני יודעת שזה לא. אני מותשת מאוד כרגע, קורה יותר מידי, מתפרצת יותר מידי אני צריכה יד מלטפת.. אני צריכה לגשת לחופש..שישחרר אותי. זה קטע מספר ישן..שאני נורא מתחברת אליו , תקראו אם תרצו.. I HAVE studied many times " The marble which was chiseled for me— A boat with a furled sail at rest in a harbor. In truth it pictures not my destination But my life. For love was offered me and I shrank from its disillusionment; Sorrow knocked at my door, but I was afraid; Ambition called to me, but I dreaded the chances. Yet all the while I hungered for meaning in my life. And now I know that we must lift the sail And catch the winds of destiny Wherever they drive the boat. To put meaning in one’s life may end in madness, But life without meaning is the torture Of restlessness and vague desire— It is a boat longing for the sea and yet afraid"