כוחו של התיחום - הבנה ../images/Emo221.gif
"ההכרה מבחינה בתיחום המקום האישי בנפרד מהערבוב הנמצא במקום האישי. הלומדת תלמד להבחין ולתחם את חלקיה. אם המחשבה האישית נושאת חלקים הסותרים את קיומה, סותרים את כוחה, תמצותה ודיוקה, הלומדת תלמד להבחין ולתחם את מחשבתה הטובה בנפרד ממחשבתה הנושאת ערבוב" כל כך הרבה ערבוב יש לנו ביום יום. אנו מדברים לעיתים מבלי לחשוב מספיק. אני פונה אל אדם ובראשי רק המחשבה: "מה אני מנסה להעביר עכשיו ומייד, איך אני צריכה לדבר על מנת להשיג את מה שאני רוצה כעת" - לא חושבת על כל מילה, אלא מדברת, ובנוסף: בראש אלפי מחשבות אחרות: "מה עליי לעשות אחר כך, מה שכחתי, איפה אני צריכה להיות במקום להיות כאן" ודאגות... עומס אמיתי על הנפש. חלוקת קשב שלילית - הקשב אינו נתון והבלגן רק נערם. "המחשבה האישית נושאת חלקים הסותרים את קיומה, סותרים את כוחה, תמצותה ודיוקה" והיכן הרגש, המחשבה, ההבנה שדבריי מגיעים לליבו של האחר, ההבנה של מקומי, מקומו? היכן ההקשבה וההכלה של האחר לפני מקומי? מפסידה כל כך הרבה מכך, כל כך הרבה טפל נהיה עיקר. * מצד אחד, לימודי ימימה העניקו לי בטחון עצמי - השיעורים של שרהל'ה לימדו אותי לא לנסות להגביל את עצמי ולהעביר ביקורת או "להבין" כמו שמבינים אינטלקטואלית טקסט... מה שאני רואה - מזהה - הוא מה שהיה, נקודה, והוא קיים וראוי. אך באותה נשימה, הדברים צריכים לצאת מנקיות: "תיחום המקום האישי בנפרד מהערבוב הנמצא במקום האישי" הצורך לבטא את עצמי חייב לבוא מתוך מערכת מאוזנת הפועלת היטב, מתוך "מחשבה תחילה", וזה נעשה, כמו שאומרת שרהל'ה, פשוט מאוד: על ידי התיחום. ההתבוננות. ההמתנה. וזה יוביל לכך שיודעת להיות ב"כאן ועכשיו", יודעת להקשיב למי שמולי, לתת את הכבוד לו, ולי - למחשבתי ולמילותיי. סדר בבלגן, והמערכת חוזרת לתפקודה.
"ההכרה מבחינה בתיחום המקום האישי בנפרד מהערבוב הנמצא במקום האישי. הלומדת תלמד להבחין ולתחם את חלקיה. אם המחשבה האישית נושאת חלקים הסותרים את קיומה, סותרים את כוחה, תמצותה ודיוקה, הלומדת תלמד להבחין ולתחם את מחשבתה הטובה בנפרד ממחשבתה הנושאת ערבוב" כל כך הרבה ערבוב יש לנו ביום יום. אנו מדברים לעיתים מבלי לחשוב מספיק. אני פונה אל אדם ובראשי רק המחשבה: "מה אני מנסה להעביר עכשיו ומייד, איך אני צריכה לדבר על מנת להשיג את מה שאני רוצה כעת" - לא חושבת על כל מילה, אלא מדברת, ובנוסף: בראש אלפי מחשבות אחרות: "מה עליי לעשות אחר כך, מה שכחתי, איפה אני צריכה להיות במקום להיות כאן" ודאגות... עומס אמיתי על הנפש. חלוקת קשב שלילית - הקשב אינו נתון והבלגן רק נערם. "המחשבה האישית נושאת חלקים הסותרים את קיומה, סותרים את כוחה, תמצותה ודיוקה" והיכן הרגש, המחשבה, ההבנה שדבריי מגיעים לליבו של האחר, ההבנה של מקומי, מקומו? היכן ההקשבה וההכלה של האחר לפני מקומי? מפסידה כל כך הרבה מכך, כל כך הרבה טפל נהיה עיקר. * מצד אחד, לימודי ימימה העניקו לי בטחון עצמי - השיעורים של שרהל'ה לימדו אותי לא לנסות להגביל את עצמי ולהעביר ביקורת או "להבין" כמו שמבינים אינטלקטואלית טקסט... מה שאני רואה - מזהה - הוא מה שהיה, נקודה, והוא קיים וראוי. אך באותה נשימה, הדברים צריכים לצאת מנקיות: "תיחום המקום האישי בנפרד מהערבוב הנמצא במקום האישי" הצורך לבטא את עצמי חייב לבוא מתוך מערכת מאוזנת הפועלת היטב, מתוך "מחשבה תחילה", וזה נעשה, כמו שאומרת שרהל'ה, פשוט מאוד: על ידי התיחום. ההתבוננות. ההמתנה. וזה יוביל לכך שיודעת להיות ב"כאן ועכשיו", יודעת להקשיב למי שמולי, לתת את הכבוד לו, ולי - למחשבתי ולמילותיי. סדר בבלגן, והמערכת חוזרת לתפקודה.
