כורעת תחת העול
תהיתי עם עצמי,עד כמה הורים בעצם אמורים לחלוק עם ילדיהם את הקשיים שלהם והמצוקות שלהם? ברור שאין איזה חוק בעניין.אבל אני פשוט קורסת מלשאת את הקשיים וההפחדות והחרדות של ההורים שלי.ואני כבר לא ילדה קטנה אלא אישה בת 30 פלוס שמתמודדת בעצמי עם הפרעות של חרדה ודיכאון.אני סוחבת את הקשיים של הוריי מאז ילדותי. יש לי אחים מבוגרים יותר,אבל רק אלי מגלגלים את המועקות והמצוקות.במקום מסויים,אני ממש נדרשת לשלם נפשית על כך שהוריי עוזרים לי כלכלית וכל הזמן לחטוף גם הפחדות בקטע הזה,משפטים שאומרים לי "עוד מעט לא יהיה לנו חשמל בבית כי אין כסף","אני נחנק,אני מתמוטט,אני לא יכול יותר" "לא יכול לסחוב יותר על הגב שלי את כולם".ואני פשוט רוצה למות או לברוח לאיזה מקום רחוק כל פעם שאני שומעת את זה. כן,אם הייתי אדם בריא,לא הייתי לוקחת שקל מההורים שלי.אבל אני נכה נפשית,נלחמת בדיכאון ובחרדות,עד כמה שאני יכולה.התרופות יקרות,ואני כבר לא בטיפול פסיכולוגי מלא זמן כי אין לי כסף.אני חיה רק מהקצבת נכות וממה שהוריי עוזרים לי.קשה לי להתמיד במקומות עבודה בגלל מצבי.אבל כל פעם שאני יכולה אני אוספת את עצמי ומנסה שוב. אני לא גרה איתם בבית כי הם אנשים שמתקשרים בצרחות וצעקות ומדברים לא יפה אחד לשני ואני לא יכולה לעמוד בזה. ועדיין,גם אם אנ לא גרה שם,אני לא יכולה לעמוד במה שהם מטילים לפתחי,את המצוקות שלהם והקשיים שלהם.זה מערער אותי,מלחיץ אותי,אני גם יודעת שאין לי מה לעשות בעניין,כלומר אין לי איך לעזור,ואז אני מרגישה אשמה שבגללי זה ככה.למרות שאני יודעת שזה לא הכל בגללי.אבל זה מטען עצום לשמוע את זה כל איזה חודש. והם עושים את זה מאז שאני ילדה.אין להם גבולות,הכל אני יודעת,משתפים אותי בהכל.והרבה פעמים הנטייה הזאת שלהם לצבוע את הכל בשחור,פשוט ממוטטת אותי ואני כולי חסרת אונים,עד שאני קצת מתאוששת.ומזכירה לעצמי שזה לא שלי אלא שלהם.אבל אני כל כך עייפה מזה. כבר ניסיתי להסביר להם מה מילים ומשפטים כאלו עושים לי,וכמובן שמעולם לא ניתקו להם את החשמל ושום דבר מההפחדות וראיית השחורות לא ממש קרתה.אבל אני מרגישה שאני לא עומדת בזה יותר.ואני כל כך כועסת,כועסת שרק אליי מפנים את הדברים הללו,לא לשאר האחים.אני עם האקסטרה רגישות שלי והחרדות שלי והחוסר יציבות שלי,רק אלי.מה אני עושה עם זה? האם אני פשוט צריכה כל פעם מחדש ללמוד איך לאטום את עצמי מול זה ולשנן לעצמי שזה לא שלי,זה שלהם.דברים שלהם שהם לא יודעים איך להתנהל ולנהוג? כמה פעמים ביקשתי והסברתי,והם הבטיחו שינסו אבל...הם רואים רק את עצמם במצוקתם.לא אותי.אני צריכה להיות שם להקשיב,לספוג להכיל. אני מרגישה כמו הספוג הזה,סופגת סופגת סופגת אותם וסופגת גם את בעיותיי ובעיותיהם שהופכים לבעיותיי.ואני רוצה כל הזמן להזכיר ולצעוק,היי....אני הילדה פה ואתם ההורים,קצת שליטה עצמית...משהו. אשמח לעצה.
תהיתי עם עצמי,עד כמה הורים בעצם אמורים לחלוק עם ילדיהם את הקשיים שלהם והמצוקות שלהם? ברור שאין איזה חוק בעניין.אבל אני פשוט קורסת מלשאת את הקשיים וההפחדות והחרדות של ההורים שלי.ואני כבר לא ילדה קטנה אלא אישה בת 30 פלוס שמתמודדת בעצמי עם הפרעות של חרדה ודיכאון.אני סוחבת את הקשיים של הוריי מאז ילדותי. יש לי אחים מבוגרים יותר,אבל רק אלי מגלגלים את המועקות והמצוקות.במקום מסויים,אני ממש נדרשת לשלם נפשית על כך שהוריי עוזרים לי כלכלית וכל הזמן לחטוף גם הפחדות בקטע הזה,משפטים שאומרים לי "עוד מעט לא יהיה לנו חשמל בבית כי אין כסף","אני נחנק,אני מתמוטט,אני לא יכול יותר" "לא יכול לסחוב יותר על הגב שלי את כולם".ואני פשוט רוצה למות או לברוח לאיזה מקום רחוק כל פעם שאני שומעת את זה. כן,אם הייתי אדם בריא,לא הייתי לוקחת שקל מההורים שלי.אבל אני נכה נפשית,נלחמת בדיכאון ובחרדות,עד כמה שאני יכולה.התרופות יקרות,ואני כבר לא בטיפול פסיכולוגי מלא זמן כי אין לי כסף.אני חיה רק מהקצבת נכות וממה שהוריי עוזרים לי.קשה לי להתמיד במקומות עבודה בגלל מצבי.אבל כל פעם שאני יכולה אני אוספת את עצמי ומנסה שוב. אני לא גרה איתם בבית כי הם אנשים שמתקשרים בצרחות וצעקות ומדברים לא יפה אחד לשני ואני לא יכולה לעמוד בזה. ועדיין,גם אם אנ לא גרה שם,אני לא יכולה לעמוד במה שהם מטילים לפתחי,את המצוקות שלהם והקשיים שלהם.זה מערער אותי,מלחיץ אותי,אני גם יודעת שאין לי מה לעשות בעניין,כלומר אין לי איך לעזור,ואז אני מרגישה אשמה שבגללי זה ככה.למרות שאני יודעת שזה לא הכל בגללי.אבל זה מטען עצום לשמוע את זה כל איזה חודש. והם עושים את זה מאז שאני ילדה.אין להם גבולות,הכל אני יודעת,משתפים אותי בהכל.והרבה פעמים הנטייה הזאת שלהם לצבוע את הכל בשחור,פשוט ממוטטת אותי ואני כולי חסרת אונים,עד שאני קצת מתאוששת.ומזכירה לעצמי שזה לא שלי אלא שלהם.אבל אני כל כך עייפה מזה. כבר ניסיתי להסביר להם מה מילים ומשפטים כאלו עושים לי,וכמובן שמעולם לא ניתקו להם את החשמל ושום דבר מההפחדות וראיית השחורות לא ממש קרתה.אבל אני מרגישה שאני לא עומדת בזה יותר.ואני כל כך כועסת,כועסת שרק אליי מפנים את הדברים הללו,לא לשאר האחים.אני עם האקסטרה רגישות שלי והחרדות שלי והחוסר יציבות שלי,רק אלי.מה אני עושה עם זה? האם אני פשוט צריכה כל פעם מחדש ללמוד איך לאטום את עצמי מול זה ולשנן לעצמי שזה לא שלי,זה שלהם.דברים שלהם שהם לא יודעים איך להתנהל ולנהוג? כמה פעמים ביקשתי והסברתי,והם הבטיחו שינסו אבל...הם רואים רק את עצמם במצוקתם.לא אותי.אני צריכה להיות שם להקשיב,לספוג להכיל. אני מרגישה כמו הספוג הזה,סופגת סופגת סופגת אותם וסופגת גם את בעיותיי ובעיותיהם שהופכים לבעיותיי.ואני רוצה כל הזמן להזכיר ולצעוק,היי....אני הילדה פה ואתם ההורים,קצת שליטה עצמית...משהו. אשמח לעצה.