Zidan de Toledo
New member
כמה מילים מספרד, פרק א'.
" אַציל הרקיע נפרש לו על הנהר הרוגע באוויר הנקי , הוַרוד חמש טבעות תרחפנה " ( פ.ג.לורקה ) אמצע אוגוסט בדרום ספרד וברד לא ירד הערב , כנראה גם לא יירד בימים ובשבועות הקרובים העתידים לבוא . ארזתי תיק וגיטרה ושמתי את צעדיי אל עבר בירת חבל אנדלוסיה שבדרום ספרד – סביליה. באופן אישי – שמתי לי למטרה ללמוד ולדעת את הפלמנקו , עד כמה שניתן . הפלמנקו, באופן לא מפתיע (היסטורית) דומה פלאים לסגנון הזמר המזרחי בארץ, רק משום מה בספרדית זה נשמע הרבה יותר טוב. היופי שבפשטות- כך אני מכנה את ההמצאה הגאונית הזו- פלמנקו. עתיק יומין, מסורתי, הקולטורה של הצוענים שעובר כמו ירושה מאב לבנו. השירה, דומה לתפילה ובאה ממעמקי הנשמה, עוסקת בעיקר בתחושות כאב, אהבות נכזבות, זכרונות ילדות, עצבות, אבל, מוות ולפעמים היא אפילו שמחה. הרקדן/ית , שמביע היטב כל אחד מהרגשות האמורים בפניו ובתנועותיו, מציג את הגוף האנושי כמכונת קצב ותופים, משולהבת רגש, הילה ואנרגיות. ולבסוף, הגיטרה, כמו עולם ומלואו, בשיא הטבעיות בלי הגברה, בלי טכנולוגיה- רק חתיכת עץ עם 6 מיתרי פלסטיק. והשילוב של השלושה- שירה, ריקוד ונגינה- מביא לאקסטזה של רגשות, לעיתים עד טירוף. האותנטיות זועקת, המסורת בעיצומה והיופי שבפשטות- היכולת לעשות בדיוק אותו הדבר במדיסון סקוור גרדן מחד, ועל פסגת האוורסט מאידך, נותנת את המימד האדיר הזה שמוסיף לתחושת "הדבר האמיתי" . מאיר אריאל כתב בזמנו, אמנם בקונוטציה קצת אחרת- "לא משנה מקום, גם זמן לא משנה" ואני מוסיף- גם הגיל שולי. זוהי תרבות, זהו החופש, וזה ממכר עד כדי שיכרון.
" אַציל הרקיע נפרש לו על הנהר הרוגע באוויר הנקי , הוַרוד חמש טבעות תרחפנה " ( פ.ג.לורקה ) אמצע אוגוסט בדרום ספרד וברד לא ירד הערב , כנראה גם לא יירד בימים ובשבועות הקרובים העתידים לבוא . ארזתי תיק וגיטרה ושמתי את צעדיי אל עבר בירת חבל אנדלוסיה שבדרום ספרד – סביליה. באופן אישי – שמתי לי למטרה ללמוד ולדעת את הפלמנקו , עד כמה שניתן . הפלמנקו, באופן לא מפתיע (היסטורית) דומה פלאים לסגנון הזמר המזרחי בארץ, רק משום מה בספרדית זה נשמע הרבה יותר טוב. היופי שבפשטות- כך אני מכנה את ההמצאה הגאונית הזו- פלמנקו. עתיק יומין, מסורתי, הקולטורה של הצוענים שעובר כמו ירושה מאב לבנו. השירה, דומה לתפילה ובאה ממעמקי הנשמה, עוסקת בעיקר בתחושות כאב, אהבות נכזבות, זכרונות ילדות, עצבות, אבל, מוות ולפעמים היא אפילו שמחה. הרקדן/ית , שמביע היטב כל אחד מהרגשות האמורים בפניו ובתנועותיו, מציג את הגוף האנושי כמכונת קצב ותופים, משולהבת רגש, הילה ואנרגיות. ולבסוף, הגיטרה, כמו עולם ומלואו, בשיא הטבעיות בלי הגברה, בלי טכנולוגיה- רק חתיכת עץ עם 6 מיתרי פלסטיק. והשילוב של השלושה- שירה, ריקוד ונגינה- מביא לאקסטזה של רגשות, לעיתים עד טירוף. האותנטיות זועקת, המסורת בעיצומה והיופי שבפשטות- היכולת לעשות בדיוק אותו הדבר במדיסון סקוור גרדן מחד, ועל פסגת האוורסט מאידך, נותנת את המימד האדיר הזה שמוסיף לתחושת "הדבר האמיתי" . מאיר אריאל כתב בזמנו, אמנם בקונוטציה קצת אחרת- "לא משנה מקום, גם זמן לא משנה" ואני מוסיף- גם הגיל שולי. זוהי תרבות, זהו החופש, וזה ממכר עד כדי שיכרון.