sweet virginia
New member
כרגיל, היאוש
יאוש מעצמי בעיקר, אם כי הגעתי לשלב של השלמה עם היאוש. זה לא טוב כמו שזה נשמע כי אני לא משלימה או מקבלת את עצמי, אבל אם פעם הייתי כועסת על עצמי על כל דבר, היום הכעס חלש יותר כי די הרמתי ידיים.
וזאת אחת הבעיות שלי.. להרים ידיים. שונאת אתגרים. תמיד שנאתי. אם אין ברירה אני משתדלת להתמודד אבל לא תמיד הולך לי.
חופשת החג לא היתה פרודוקטיבית. היו כמה ימים שבהם עשיתי דברים ויצאתי מהשגרה שלי בעקבות התחייבות שנתתי (ואחר כך הצטערתי עליה, אבל בכל זאת הלכתי), ולמרות זאת רוב הזמן לא עשיתי כלום. היו לי הרבה דברים לעשות - לימודים, דירה, סידורים, אבל חוץ מכמה סידורים לא התעסקתי בכלום.
אתמול למשל הרמתי ידיים מעצמי בשלב די מוקדם של היום ופניתי למה שאני יודעת לעשות הכי טוב- לבהות בטלויזיה שעות. ובשעות הכוונה לשעות! נראה לי ששברתי שיא אישי של 10 שעות מול הטלוויזיה, בלי הגזמה. ראיתי עונה שלמה כמעט של סדרה. הבית לא נקי, בעיקר עם האבקנים שמתפזרים עכשיו באוויר וגם בגלל החתולים, אבל לא אפילו לא התחשק לשאוב אבק. יש לי כמה מטלות גדולות ללימודים, אבל אפילו לא הסתכלתי עליהן.
לא בא לי להתמודד עם כלום. אין לי כוח ואין לי הרבה חשק. אני עושה כשיכולה רק כדי לעשות קצת אבל צריכה להילחם בעצמי.
גם עכשיו למשל, אני יושבת כבר כמה שעות על קריאה של מאמר ותוך כדי מתעסקת במלא דברים אחרים. הבטחתי לעצמי שהיום לא אראה טלוויזיה - איזון לאתמול, אבל אני מרגישה שבא לי. ואז לא אצליח להתקדם עם העבודות ללימודים
אני כל הזמן מקנאה באחרים, משווה את עצמי אליהם, כועסת על חוסר היכולת שלי (וגם הרצון) לקדם את עצמי לפחות בתחום אחד ולכן נוח לי להרים ידיים. ומול הטלוויזיה זה הכי נוח כי אני לא צריכה לחשוב על עצמי. מרגישה שהחיים שלי סתמיים וחסרי ערך.
הפסקתי ללכת לפסיכולוגית לפני כמה חודשים כי אין לי חשק להמשיך לדבר. הכל חוזר על עצמו. אני חוזרת על עצמי ואין שינוי. אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה להשתנות. התפיסות שלי לגבי עצמי כל כך מקובעות שאני לא מצליחה לראות משהו אחר.
זהו, בערך. הייתי צריכה לפרוק. זה מה שהייתי עושה אצל הפסיכולוגית- לפרוק את המטען שהצבטר כל השבוע, אבל לא מתאים לי ללכת אליה רק בשביל זה. מזל שאתם- את כהנא, פה.
יאוש מעצמי בעיקר, אם כי הגעתי לשלב של השלמה עם היאוש. זה לא טוב כמו שזה נשמע כי אני לא משלימה או מקבלת את עצמי, אבל אם פעם הייתי כועסת על עצמי על כל דבר, היום הכעס חלש יותר כי די הרמתי ידיים.
וזאת אחת הבעיות שלי.. להרים ידיים. שונאת אתגרים. תמיד שנאתי. אם אין ברירה אני משתדלת להתמודד אבל לא תמיד הולך לי.
חופשת החג לא היתה פרודוקטיבית. היו כמה ימים שבהם עשיתי דברים ויצאתי מהשגרה שלי בעקבות התחייבות שנתתי (ואחר כך הצטערתי עליה, אבל בכל זאת הלכתי), ולמרות זאת רוב הזמן לא עשיתי כלום. היו לי הרבה דברים לעשות - לימודים, דירה, סידורים, אבל חוץ מכמה סידורים לא התעסקתי בכלום.
אתמול למשל הרמתי ידיים מעצמי בשלב די מוקדם של היום ופניתי למה שאני יודעת לעשות הכי טוב- לבהות בטלויזיה שעות. ובשעות הכוונה לשעות! נראה לי ששברתי שיא אישי של 10 שעות מול הטלוויזיה, בלי הגזמה. ראיתי עונה שלמה כמעט של סדרה. הבית לא נקי, בעיקר עם האבקנים שמתפזרים עכשיו באוויר וגם בגלל החתולים, אבל לא אפילו לא התחשק לשאוב אבק. יש לי כמה מטלות גדולות ללימודים, אבל אפילו לא הסתכלתי עליהן.
לא בא לי להתמודד עם כלום. אין לי כוח ואין לי הרבה חשק. אני עושה כשיכולה רק כדי לעשות קצת אבל צריכה להילחם בעצמי.
גם עכשיו למשל, אני יושבת כבר כמה שעות על קריאה של מאמר ותוך כדי מתעסקת במלא דברים אחרים. הבטחתי לעצמי שהיום לא אראה טלוויזיה - איזון לאתמול, אבל אני מרגישה שבא לי. ואז לא אצליח להתקדם עם העבודות ללימודים
אני כל הזמן מקנאה באחרים, משווה את עצמי אליהם, כועסת על חוסר היכולת שלי (וגם הרצון) לקדם את עצמי לפחות בתחום אחד ולכן נוח לי להרים ידיים. ומול הטלוויזיה זה הכי נוח כי אני לא צריכה לחשוב על עצמי. מרגישה שהחיים שלי סתמיים וחסרי ערך.
הפסקתי ללכת לפסיכולוגית לפני כמה חודשים כי אין לי חשק להמשיך לדבר. הכל חוזר על עצמו. אני חוזרת על עצמי ואין שינוי. אני בכלל לא בטוחה שאני יכולה להשתנות. התפיסות שלי לגבי עצמי כל כך מקובעות שאני לא מצליחה לראות משהו אחר.
זהו, בערך. הייתי צריכה לפרוק. זה מה שהייתי עושה אצל הפסיכולוגית- לפרוק את המטען שהצבטר כל השבוע, אבל לא מתאים לי ללכת אליה רק בשביל זה. מזל שאתם- את כהנא, פה.
