עוד 2 פוסטים על פרידה
נתקלתי בהם היום בשיטוטיי ברשת.
הקרדיט לשני הפוסטים שייך לאורלי בר לב, מתוך האתר באופן טבעי:
בוקר. פותחת עיניים. יש את השנייה הזו, שבה הגוף ער והתודעה עדיין מתמהמת. גונבת עוד כמה שניות מתחת לשמיכה.
העיניים, נפוחות מדמעות האתמול, נפקחות לרווחה, רואות את המראות המוכרים של חדר השינה. הנה הכל מוכר ורגיל. הנה, הכל בסדר, הכל לגמרי רגיל, רגיל, רגיל. פשוט רגיל....
ואז התודעה מזדקפת. מרימה ראש מבעד לשמיכה. והמציאות החדשה נוחתת באכזריות שוב במרכז הפרצוף.
אוי אלוהים...
[הבוקר שאחרי היום ההוא]
אני כנראה עומדת למות. אי אפשר לחוות כזה כאב ולהישאר בחיים. זהו, זה רשמי, אני עומדת למות. אולי אני כבר מתה בכלל. אולי אני לא כאן. אולי זה סתם שאריות גוף של אתמול, מהזמן שעוד היו לי חיים. נגמרו לי החיים. בוודאות.
לא יכול להיות שזה מה שקורה עכשיו. לא יכול להיות.
זה שטויות. המצאה של מישהו. בדיחה חולנית.
תיכף הכל יחזור להיות נורמלי. זה סתם חלום רע. תיכף הוא יסתיים. זה לא קורה באמת.
לא יכול להיות שזה מה שקורה באמת.
אוי אלוהים...
ומה עכשיו?
מה יהיה? מה יהיה?
מישהו כאן יכול לומר לי מה יהיה?
סליחה, מישהו כאן יכול לומר לי שיהיה בסדר?
הלו???
יש כאן מישהו???
ריק. הבית ריק.
הנה קיר. ועוד קיר. ועוד קיר.
שלוש-עשרה שנה יחד. ועכשיו קיר.
חסר לי ההוא שהיה כאן, שהוא גם חבר שלי, שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.
אני יודעת, זו זכותו לא לרצות להיות פה יותר, זכותו... לגיטימי, אבל אפשר לקבל לרגע את החבר שלי בחזרה?
שיחבק אותי לשנייה, יאסוף את הדמעות, ימחה את ההלם מפניי ואז שיחזור לזה שהוא לא פה?
והילדות...
אוי הילדות!
מה יהיה עם הילדות??!!
אוי אלוהים, מה יהיה עם הילדות???
והבית? רגע! איפה נגור? איפה נהיה? האם זה כבר לא הבית שלנו?
וכסף!
אוי אלוהים... יש כאן ילדות לגדל, אני צריכה כסף!
איך אני אסתדר?
הכל מתפרק.
הכל מתפרק בבת אחת.
אלוהים אדירים איך אני אתמודד עם הכל?
מה יהיה...? מה יהיה???
סליחה, מישהו כאן יכול כבר לומר לי מה יהיה?
הלו???
מישהו???
[הימים שאחרי ההודעה שקיבלתי על סיום נישואיי]
[משחזרת עכשיו]
והשני:
בחודשים הראשונים בעיקר לא הבנתי למה זה קרה לי, איך יכול להיות שזה מה שקרה לי, אני בכלל לא אמורה להיות אחת שדבר כזה קורה לה, ועוד כאלה מחשבות מהסוג הזה...
יחד עם זאת, לצד כל זאת, בחרתי לתת פתח למחשבות אחרות (רחמנא ליצלן) להזדחל פנימה, ובשקט בשקט התחלתי להגות בהן...
"האם יכול להיות שהדבר הנורא שקורה לי עכשיו הוא בעצם משהו טוב עבורי?"
זו היתה שאלה שנתתי לה מקום קטנטן. בלחש שאלתי אותה. שאף אחד לא ישמע. שאני לא אשמע...
עם הזמן, הגברתי את קולי, ויום אחד גיליתי תשובות מפתיעות.
כן. מה שלא רציתי שיקרה - זה הדבר הנכון ביותר עבורי. הקללה, הפכה לברכה. איזה מזל שזה קרה!
זה מה שהייתי זקוקה לו!
איך דבר כזה יכול לקרות?
איך יכול להיות שהלא רצוי הופך לרצוי ומבורך?
זה תהליך שלקח את הזמן שלו. ובעזרת השראה שקיבלתי ממורים מעולים חוללתי אצלי שינוי עמוק של נקודת הסתכלות על החיים, החלפת זוג משקפיים...
זה סוג של גישה תועלתית כלפי החיים ולמה שהם מביאים לנו.
...
...
כאמור, יש לי כל כך הרבה על מה להודות.
החיים שלי התמלאו בטוב ובקסם, מאז שקרה לי מה שלא רציתי שיקרה...
