עוגיפלצת113
New member
כתבה גדולה בהארץ, דווקא של כתב האופנה
" למה העולם רוצה להסתיר את השמנות" http://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-1.2507056
לטובת אלה שלא יכולים להכנס לקרוא את הכתבה, כמה ציטוטים נבחרים:"
כשהאמנית האמריקאית היילי מוריס־קפיירו יוצאת לצלם סדרה של דיוקנאות עצמיים, היא אינה מתייחסת לעצמה כאל לב העניין. במרבית צילומיה היא אמנם ניצבת במרכז, מחוללת את הדרמה המתועדת בהם, אבל עניינה האמיתי הוא אחר: תגובותיהם של העוברים והשבים לגופה, גוף של אשה שמנה. הרעיון לסדרות האלו נולד במקרה, ב-2010, תקופה שבה נהגה מוריס־קפיירו לצלם את עצמה באתרים הומי אדם שבהם חשה מודעת במיוחד למשקלה, למשל מסעדות או בריכות שחייה. בצילום חטוף כזה, שיצרה בכיכר טיימס במנהטן, צד את עינה יום אחד עובר אורח שהביט בה בבוז עמוק, ומאז היא מנציחה אחרים כמותו. מצוידת בחצובה ומלווה באסיסטנט, היא יוצאת למקומות סואנים, וכמעט תמיד מגלה בצילומיה תגובות סלידה — בין שזו קבוצת מתבגרים מגחכת, תיירים שבוהים בה אוכלת גלידה או שוטר בתפקיד הלועג לה בזמן שהיא משוחחת בטלפון על המדרכה.
אילו היה לעיתונאית והסופרת הישראלית אריאנה מלמד עניין אמנותי דומה, היא היתה יכולה להעמיד סדרות צילומים חריפות לא פחות. אם רק, למשל, היתה שולפת את הטלפון הנייד שלה בקיץ שעבר, כשצעדה ברחוב בנהריה, היא היתה יכולה לתעד את הגבר הזר שירק בפניה וסינן בארסיות, "שמנה, דבה". במקום זה היא תיעדה את התקרית בעמוד הפייסבוק שלה, משתמשת בנשק האישי שפיתחה להתמודדות עם תופעות כאלו: לשונה החדה. "נשים שמנות הן איום עצום עד כדי כך, שאסור להראות אותן בפרסומות (רק להרזיה, כן?), לצלם אותן לטלוויזיה, להעסיק אותן בתפקידי דוברות ויחסי ציבור, להתרשם מהן לחיוב בכל ראיון עבודה שהוא, להיראות במחיצתן בציבור", היא כתבה אז, מנצלת את ההזדמנות כדי להעלות לדיון את מקומן - וליתר דיוק, העדרו - של נשים שמנות בתקשורת הישראלית"
"כל הקשור לטלוויזיה, לאריאנה מלמד יש דוגמאות מכל קצות לוח השידורים - ממשתתפות פאנלים, דרך מגישות תוכניות אוכל ובוקר ועד מגישות חדשות. "נשים הרי לא אמורות להביע דעה, ואם כבר מזמינים אותן לאולפן אז כדאי שיתיישרו לפי הדימוי שקיים בטלוויזיה", היא מתייחסת למיעוט הנוכחות של נשים בכלל ושל נשים שמנות בפרט בפאנלים טלוויזיוניים ומפנה בעניין זה לעמוד הפייסבוק "אלבום הפאנלים הגבריים הגדול" שיצרה העיתונאית שיר נוסצקי. אבל מטבע הדברים מסקרן יותר בעיניה הרזון הנשי דווקא בתוכנית אוכל אהודה כמו "מאסטר שף". "לחיים כהן יש כרס קטנה ומתוקה. ליונתן רושפלד יש בטן גדולה וחמודה. לאייל שני יש שיפול קטן שילך ויגדל עם הגיל. ומה עם מיכל אנסקי? זו תוכנית על אוכל ועל אנשים שאוכלים למחייתם. איך יכול להיות שמיכל אנסקי נשארת רזה כל כך? האם היא מקיאה בשידור?"לא בכדי מתייחסת מלמד להעדר נוכחות של שמנים — ובעיקר נשים שמנות — בטלוויזיה דווקא. בעולם המערבי, היא טוענת, האדם השמן הוא המקבילה של נושאי המגיפה בימי הביניים, רק גרוע מהם. "בימי הביניים אנשים לא ידעו מי נושא מגיפה ומי לא, והתייחסו לכל אדם בשוויון נפש. בימינו אפשר לזהות את האדם השמן, כי שומן זה לא דבר שניתן להחביא, והוא כמובן האשם בכל תחלואי העולם המערבי. זה קמפיין ציבורי בינלאומי שהפך את השמנים בחברה המערבית למצורעים של המאה ה-21, ובעיקרו הוא טלוויזיוני".
" למה העולם רוצה להסתיר את השמנות" http://www.haaretz.co.il/gallery/fashion/.premium-1.2507056
לטובת אלה שלא יכולים להכנס לקרוא את הכתבה, כמה ציטוטים נבחרים:"
כשהאמנית האמריקאית היילי מוריס־קפיירו יוצאת לצלם סדרה של דיוקנאות עצמיים, היא אינה מתייחסת לעצמה כאל לב העניין. במרבית צילומיה היא אמנם ניצבת במרכז, מחוללת את הדרמה המתועדת בהם, אבל עניינה האמיתי הוא אחר: תגובותיהם של העוברים והשבים לגופה, גוף של אשה שמנה. הרעיון לסדרות האלו נולד במקרה, ב-2010, תקופה שבה נהגה מוריס־קפיירו לצלם את עצמה באתרים הומי אדם שבהם חשה מודעת במיוחד למשקלה, למשל מסעדות או בריכות שחייה. בצילום חטוף כזה, שיצרה בכיכר טיימס במנהטן, צד את עינה יום אחד עובר אורח שהביט בה בבוז עמוק, ומאז היא מנציחה אחרים כמותו. מצוידת בחצובה ומלווה באסיסטנט, היא יוצאת למקומות סואנים, וכמעט תמיד מגלה בצילומיה תגובות סלידה — בין שזו קבוצת מתבגרים מגחכת, תיירים שבוהים בה אוכלת גלידה או שוטר בתפקיד הלועג לה בזמן שהיא משוחחת בטלפון על המדרכה.
אילו היה לעיתונאית והסופרת הישראלית אריאנה מלמד עניין אמנותי דומה, היא היתה יכולה להעמיד סדרות צילומים חריפות לא פחות. אם רק, למשל, היתה שולפת את הטלפון הנייד שלה בקיץ שעבר, כשצעדה ברחוב בנהריה, היא היתה יכולה לתעד את הגבר הזר שירק בפניה וסינן בארסיות, "שמנה, דבה". במקום זה היא תיעדה את התקרית בעמוד הפייסבוק שלה, משתמשת בנשק האישי שפיתחה להתמודדות עם תופעות כאלו: לשונה החדה. "נשים שמנות הן איום עצום עד כדי כך, שאסור להראות אותן בפרסומות (רק להרזיה, כן?), לצלם אותן לטלוויזיה, להעסיק אותן בתפקידי דוברות ויחסי ציבור, להתרשם מהן לחיוב בכל ראיון עבודה שהוא, להיראות במחיצתן בציבור", היא כתבה אז, מנצלת את ההזדמנות כדי להעלות לדיון את מקומן - וליתר דיוק, העדרו - של נשים שמנות בתקשורת הישראלית"
"כל הקשור לטלוויזיה, לאריאנה מלמד יש דוגמאות מכל קצות לוח השידורים - ממשתתפות פאנלים, דרך מגישות תוכניות אוכל ובוקר ועד מגישות חדשות. "נשים הרי לא אמורות להביע דעה, ואם כבר מזמינים אותן לאולפן אז כדאי שיתיישרו לפי הדימוי שקיים בטלוויזיה", היא מתייחסת למיעוט הנוכחות של נשים בכלל ושל נשים שמנות בפרט בפאנלים טלוויזיוניים ומפנה בעניין זה לעמוד הפייסבוק "אלבום הפאנלים הגבריים הגדול" שיצרה העיתונאית שיר נוסצקי. אבל מטבע הדברים מסקרן יותר בעיניה הרזון הנשי דווקא בתוכנית אוכל אהודה כמו "מאסטר שף". "לחיים כהן יש כרס קטנה ומתוקה. ליונתן רושפלד יש בטן גדולה וחמודה. לאייל שני יש שיפול קטן שילך ויגדל עם הגיל. ומה עם מיכל אנסקי? זו תוכנית על אוכל ועל אנשים שאוכלים למחייתם. איך יכול להיות שמיכל אנסקי נשארת רזה כל כך? האם היא מקיאה בשידור?"לא בכדי מתייחסת מלמד להעדר נוכחות של שמנים — ובעיקר נשים שמנות — בטלוויזיה דווקא. בעולם המערבי, היא טוענת, האדם השמן הוא המקבילה של נושאי המגיפה בימי הביניים, רק גרוע מהם. "בימי הביניים אנשים לא ידעו מי נושא מגיפה ומי לא, והתייחסו לכל אדם בשוויון נפש. בימינו אפשר לזהות את האדם השמן, כי שומן זה לא דבר שניתן להחביא, והוא כמובן האשם בכל תחלואי העולם המערבי. זה קמפיין ציבורי בינלאומי שהפך את השמנים בחברה המערבית למצורעים של המאה ה-21, ובעיקרו הוא טלוויזיוני".