משוררי ישראל
New member
כתבה מעניינת מאוד מבח"ח, שווה קריאה
אהבתו של דוד הלבני ללימוד תורה כמעט עלתה לו בחייו. אלוקים בגדר נעדר מאת יאיר שלג אהבתו של דוד הלבני ללימוד תורה כמעט עלתה לו בחייו. כעת התבשר על זכייתו בפרס ישראל בחקר התלמוד "כאשר אני חייב לבחור", אומר הלבני, "תמיד אצטרף לאנשים שאתם אני מתפלל, כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה" תצלום: אלכס ליבק גם השבוע, אחרי שהתבשר כי זכה בפרס ישראל בחקר התלמוד, פרופ' דוד הלבני לא זז ממקומו הקבוע בספרייה הלאומית בירושלים. הוא ממשיך לשבת שם כמה שעות מדי יום, צמוד למדף ספרי התלמוד. "בחרתי את המקום כדי לחסוך את הזמן המצטבר בהליכה אל המדף ובחזרה. לזכותם של אנשי הספרייה ייאמר שהם שומרים לי אותו", הוא מספר. ומדוע לא ישמרו? הלבני הוא אדם נערץ, אולי בכיר חוקרי התלמוד החיים כיום. סטודנטים ועמיתים צעירים עולים לרגל אל מקום מושבו בספרייה, מצוידים בשאלות למכביר או סתם מחפשים הזדמנות לשיחה. הוא, מתוך הכרה בערך עצמו ובמיוחד בזיכרונו הפנומנלי, מצטט בלי ענווה יתרה אחד מהם, שאמר כי "התשובות שלי יותר מהירות מחיפוש באנציקלופדיה". הלבני בן 81, ובמרכז סיפור חייו עומד לימוד התורה. הוא נולד בעיירה קטנה שהשתייכה אז לצ'כוסלובקיה (כיום חלק מאוקראינה). בהיותו בן ארבע נפרדו הוריו, מפני שאמו לא יכלה לסבול את אורח חייו של האב (שהתפרנס כעוזרו של "עושה נפלאות" מפוקפק). הלבני גדל בבית סבו, בעצמו תלמיד חכם מרשים, בעיר סיגט שבהונגריה (עירם של אלי ויזל, שאתו למד ב"חדר", והאדמו"ר מסאטמר). הוא חי בתנאי עוני מרוד, אבל כישרונו בלימוד, שנחשב הערך הגבוה ביותר, זיכה אותו במעמד מיוחד בקהילה. בספר הזיכרונות שכתב, "עלה לא נידף", סיפר על סבו שנהפך לדמות המרכזית בילדותו וגם על קצב העיירה, שהיה מעניק לו מטבעות בכל פעם שפגש אותו. תושבים אחרים עצרו אותו ברחוב או סתם באו לחלון הבית כדי להתבונן בו. עולמו חרב כשהיה בן 16, אז התחילו הנאצים בהשמדת יהדות הונגריה. כל משפחתו נספתה באושוויץ; הוא עצמו היה במחנה כשבוע, ולאחריו נשלח לכמה מחנות עבודה. אהבתו ללימוד ניכרה גם בתנאים של עבודת פרך, כשביום המנוחה הדו-שבועי ישב עם קבוצה של חברים שהעלו יחד סוגיות תלמודיות מהזיכרון. פעם אחת סיכן את חייו ממש, כאשר ראה שומר גרמני אוכל כריך עטוף בדף מן ה"שולחן ערוך". בדחף שאינו בר כיבוש כרע ברך לפני השומר והתחנן שייתן לו את הדף. למזלו, השומר לא ירה בו - אפשרות סבירה בהחלט - אלא נעתר להפצרתו. הדף היקר ליווה את החבורה חודשים אחדים ונשמר כל הזמן על גופו של אחד מחברי קבוצת הלומדים, עד שזה נשלח להשמדה בעצמו. אחרי המלחמה היגר הלבני לארה"ב. לדבריו, עלייה לארץ-ישראל היתה "טבעית יותר מבחינת עולמי הרוחני, אבל רציתי מאוד לרכוש השכלה כללית וחששתי שבארץ לא אוכל לעשות זאת ללא משפחה תומכת. בארה"ב, האמנתי, הרשת המפותחת של מוסדות רווחה כבר תדאג לי". כך היה. הוא הגיע לבית יתומים יהודי-אמריקאי ושם הנהיג מרד נגד אכילת בשר, מחשש שאינו כשר. לפני שהחל ללמד בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרווטיווית בניו יורק, בילה כמה שנים בהשלמת השכלתו הכללית. "כשהגעתי לארה"ב הייתי בן 18, בלי השכלה כללית כלשהי", הוא מסביר. בתוך עשר שנים השלים תואר שני בפילוסופיה ודוקטורט בתלמוד. לדבריו, בעבודתו בבית המדרש לא חש כל מתח בין עולמו האורתודוקסי להשקפה של המוסד הקונסרווטיווי. "החבורה שהובילה את בית המדרש באותן שנים היתה חבורה אורתודוקסית באורח חייה. גם התפילות לא היו מעורבות". מפעל חייו קשור בתיאוריה שפיתח, המבחינה בין רבדים היסטוריים שונים בתלמוד. "נקודת המוצא שלי היתה השאיפה לפרש את הטקסט קרוב ככל האפשר אל הפשט. מתוך כך לא הבנתי מדוע חלק גדול מהתירוצים בתלמוד לא מתיישבים עם ההיגיון הפשוט". במרכז התשובה שגיבש עומדת הבחנה חדשנית בין הרובד של חכמי התלמוד, האמוראים המצוטטים בשמם באמירות שונות, לרובד של מנהלי הדיון התלמודי, מנסחי השאלות והתשובות, שלרוב אינם מופיעים בשמם (לכן הוא מכנה אותם "הסתמאים", כלומר כותבי ה"סתם תלמוד"). להערכתו, בין האמוראים לסתמאים מפרידות מאות שנים, ובדורות שחלפו השתבש לא פעם הטקסט שהיה בפני הסתמאים, ומכאן המקור לרוב תירוציהם הדחוקים. ב-1983 הודיע הלבני על פרישה מבית המדרש, לאחר שזה החליט להסמיך נשים לרבנות. במכתב הפרישה שלו כתב: "ידוע לי הלחץ העצום מכיוונים שונים להסמיך נשים. אולם יהודי דתי העומד בפני עימות בין סוציולוגיה ודת חייב לבחור בדת". על הפער שבין עמדותיו המחקריות הנועזות לשמרנות ההלכתית שלו הוא אומר: "אכן, בלימוד חייב אדם לשאוף לאמת ללא פשרות. בהתנהגות הוא חייב לקבל את הנורמה הדתית". לאחר הפרישה הדרמטית מבית המדרש לרבנים עבר ללמד באוניברסיטת קולומביה הסמוכה, כמרצה יהודי יחיד במחלקה לדתות. זה לא היה קל, אבל הלבני רמז לכך עוד במכתב הפרישה שלו: "אסוני האישי הוא כי איני יכול לדבר עם האנשים שאתם אני מתפלל, ואיני יכול להתפלל עם האנשים שאתם אני מדבר (ציטוט מעקיבא ארנסט סימון, י"ש). אולם כאשר אני חייב לבחור, תמיד אצטרף לאנשים שאתם אני מתפלל, כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה". לפני כשלוש שנים פרש לגמלאות, ואז החליט לעלות סוף-סוף לישראל. העלייה איפשרה את זכייתו בפרס ישראל, שכן חתני הפרס צריכים להיות אזרחי המדינה. בארה"ב התפרסם לאחרונה ספר חדש שלו, "שבירת הלוחות", שעוסק לא במחקר תלמודי אלא בהתמודדות תיאולוגית עם השואה. הלבני תוקף בו בחריפות את עצם השאלה מדוע התרחשה השואה, ומייחד מלים קשות לטוענים כי הסיבה לשואה היתה חטאים שונים. באלה הוא רואה משתפי פעולה עם הנאצים. לדעתו, אושוויץ היא בבחינת התגלות אלוקית שאיננה פחותה ממעמד הר סיני, אלא שהיא הפוכה באופיה: "זו התגלות של ההעדר האלוקי, התגלות של עצם האפשרות להעדרו של אלוקים מן העולם".
אהבתו של דוד הלבני ללימוד תורה כמעט עלתה לו בחייו. אלוקים בגדר נעדר מאת יאיר שלג אהבתו של דוד הלבני ללימוד תורה כמעט עלתה לו בחייו. כעת התבשר על זכייתו בפרס ישראל בחקר התלמוד "כאשר אני חייב לבחור", אומר הלבני, "תמיד אצטרף לאנשים שאתם אני מתפלל, כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה" תצלום: אלכס ליבק גם השבוע, אחרי שהתבשר כי זכה בפרס ישראל בחקר התלמוד, פרופ' דוד הלבני לא זז ממקומו הקבוע בספרייה הלאומית בירושלים. הוא ממשיך לשבת שם כמה שעות מדי יום, צמוד למדף ספרי התלמוד. "בחרתי את המקום כדי לחסוך את הזמן המצטבר בהליכה אל המדף ובחזרה. לזכותם של אנשי הספרייה ייאמר שהם שומרים לי אותו", הוא מספר. ומדוע לא ישמרו? הלבני הוא אדם נערץ, אולי בכיר חוקרי התלמוד החיים כיום. סטודנטים ועמיתים צעירים עולים לרגל אל מקום מושבו בספרייה, מצוידים בשאלות למכביר או סתם מחפשים הזדמנות לשיחה. הוא, מתוך הכרה בערך עצמו ובמיוחד בזיכרונו הפנומנלי, מצטט בלי ענווה יתרה אחד מהם, שאמר כי "התשובות שלי יותר מהירות מחיפוש באנציקלופדיה". הלבני בן 81, ובמרכז סיפור חייו עומד לימוד התורה. הוא נולד בעיירה קטנה שהשתייכה אז לצ'כוסלובקיה (כיום חלק מאוקראינה). בהיותו בן ארבע נפרדו הוריו, מפני שאמו לא יכלה לסבול את אורח חייו של האב (שהתפרנס כעוזרו של "עושה נפלאות" מפוקפק). הלבני גדל בבית סבו, בעצמו תלמיד חכם מרשים, בעיר סיגט שבהונגריה (עירם של אלי ויזל, שאתו למד ב"חדר", והאדמו"ר מסאטמר). הוא חי בתנאי עוני מרוד, אבל כישרונו בלימוד, שנחשב הערך הגבוה ביותר, זיכה אותו במעמד מיוחד בקהילה. בספר הזיכרונות שכתב, "עלה לא נידף", סיפר על סבו שנהפך לדמות המרכזית בילדותו וגם על קצב העיירה, שהיה מעניק לו מטבעות בכל פעם שפגש אותו. תושבים אחרים עצרו אותו ברחוב או סתם באו לחלון הבית כדי להתבונן בו. עולמו חרב כשהיה בן 16, אז התחילו הנאצים בהשמדת יהדות הונגריה. כל משפחתו נספתה באושוויץ; הוא עצמו היה במחנה כשבוע, ולאחריו נשלח לכמה מחנות עבודה. אהבתו ללימוד ניכרה גם בתנאים של עבודת פרך, כשביום המנוחה הדו-שבועי ישב עם קבוצה של חברים שהעלו יחד סוגיות תלמודיות מהזיכרון. פעם אחת סיכן את חייו ממש, כאשר ראה שומר גרמני אוכל כריך עטוף בדף מן ה"שולחן ערוך". בדחף שאינו בר כיבוש כרע ברך לפני השומר והתחנן שייתן לו את הדף. למזלו, השומר לא ירה בו - אפשרות סבירה בהחלט - אלא נעתר להפצרתו. הדף היקר ליווה את החבורה חודשים אחדים ונשמר כל הזמן על גופו של אחד מחברי קבוצת הלומדים, עד שזה נשלח להשמדה בעצמו. אחרי המלחמה היגר הלבני לארה"ב. לדבריו, עלייה לארץ-ישראל היתה "טבעית יותר מבחינת עולמי הרוחני, אבל רציתי מאוד לרכוש השכלה כללית וחששתי שבארץ לא אוכל לעשות זאת ללא משפחה תומכת. בארה"ב, האמנתי, הרשת המפותחת של מוסדות רווחה כבר תדאג לי". כך היה. הוא הגיע לבית יתומים יהודי-אמריקאי ושם הנהיג מרד נגד אכילת בשר, מחשש שאינו כשר. לפני שהחל ללמד בבית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרווטיווית בניו יורק, בילה כמה שנים בהשלמת השכלתו הכללית. "כשהגעתי לארה"ב הייתי בן 18, בלי השכלה כללית כלשהי", הוא מסביר. בתוך עשר שנים השלים תואר שני בפילוסופיה ודוקטורט בתלמוד. לדבריו, בעבודתו בבית המדרש לא חש כל מתח בין עולמו האורתודוקסי להשקפה של המוסד הקונסרווטיווי. "החבורה שהובילה את בית המדרש באותן שנים היתה חבורה אורתודוקסית באורח חייה. גם התפילות לא היו מעורבות". מפעל חייו קשור בתיאוריה שפיתח, המבחינה בין רבדים היסטוריים שונים בתלמוד. "נקודת המוצא שלי היתה השאיפה לפרש את הטקסט קרוב ככל האפשר אל הפשט. מתוך כך לא הבנתי מדוע חלק גדול מהתירוצים בתלמוד לא מתיישבים עם ההיגיון הפשוט". במרכז התשובה שגיבש עומדת הבחנה חדשנית בין הרובד של חכמי התלמוד, האמוראים המצוטטים בשמם באמירות שונות, לרובד של מנהלי הדיון התלמודי, מנסחי השאלות והתשובות, שלרוב אינם מופיעים בשמם (לכן הוא מכנה אותם "הסתמאים", כלומר כותבי ה"סתם תלמוד"). להערכתו, בין האמוראים לסתמאים מפרידות מאות שנים, ובדורות שחלפו השתבש לא פעם הטקסט שהיה בפני הסתמאים, ומכאן המקור לרוב תירוציהם הדחוקים. ב-1983 הודיע הלבני על פרישה מבית המדרש, לאחר שזה החליט להסמיך נשים לרבנות. במכתב הפרישה שלו כתב: "ידוע לי הלחץ העצום מכיוונים שונים להסמיך נשים. אולם יהודי דתי העומד בפני עימות בין סוציולוגיה ודת חייב לבחור בדת". על הפער שבין עמדותיו המחקריות הנועזות לשמרנות ההלכתית שלו הוא אומר: "אכן, בלימוד חייב אדם לשאוף לאמת ללא פשרות. בהתנהגות הוא חייב לקבל את הנורמה הדתית". לאחר הפרישה הדרמטית מבית המדרש לרבנים עבר ללמד באוניברסיטת קולומביה הסמוכה, כמרצה יהודי יחיד במחלקה לדתות. זה לא היה קל, אבל הלבני רמז לכך עוד במכתב הפרישה שלו: "אסוני האישי הוא כי איני יכול לדבר עם האנשים שאתם אני מתפלל, ואיני יכול להתפלל עם האנשים שאתם אני מדבר (ציטוט מעקיבא ארנסט סימון, י"ש). אולם כאשר אני חייב לבחור, תמיד אצטרף לאנשים שאתם אני מתפלל, כי אני יכול לחיות ללא דיבור, ואיני יכול לחיות בלי תפילה". לפני כשלוש שנים פרש לגמלאות, ואז החליט לעלות סוף-סוף לישראל. העלייה איפשרה את זכייתו בפרס ישראל, שכן חתני הפרס צריכים להיות אזרחי המדינה. בארה"ב התפרסם לאחרונה ספר חדש שלו, "שבירת הלוחות", שעוסק לא במחקר תלמודי אלא בהתמודדות תיאולוגית עם השואה. הלבני תוקף בו בחריפות את עצם השאלה מדוע התרחשה השואה, ומייחד מלים קשות לטוענים כי הסיבה לשואה היתה חטאים שונים. באלה הוא רואה משתפי פעולה עם הנאצים. לדעתו, אושוויץ היא בבחינת התגלות אלוקית שאיננה פחותה ממעמד הר סיני, אלא שהיא הפוכה באופיה: "זו התגלות של ההעדר האלוקי, התגלות של עצם האפשרות להעדרו של אלוקים מן העולם".