כתבה מעניינת שהתפרסמה בהארץ

[helene]

כתבה מעניינת שהתפרסמה בהארץ

בנוגע להשתתפות של מרצים ברשתות חברתיות וההשפעה של התופעה על התדמית שלהם בעיני הסטודנטים. http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=969228&contrassID=&subContrassID=0&sbSubContrassID=0 רציתי לשאול מה דעתכם על התופעה? האם באמת פרטים אישיים על המרצים עוזרים לסטודנטים להתגבר על תחושת הדיסטנס הקיימת לגבי מרצים (במיוחד בתואר ראשון). ואיך אתם נוהגים בתור מרצים? האם אתם מספרים אנקדוטות מחייכם במהלך השיעור? או שומרים על דיסטנס עם הסטודנטים שלכם?

 

[d a p h n a]

אני שומרת על דיסטנס חלקי

כלומר, בתור מתרגלת (מישהי שמלמדת תרגול של קורס גדול יותר), אני חושבת שחלק מהמטרה היא במידה מסויימת שהמתרגל מרגיש קצת יותר "נגיש" לסטודנטים ולכן הם מרגישים שאפשר לפנות אליו עם יש להם בעיה. כמובן שצריך להיות דיסטנס מסויים - אני לא אצא איתם לפאב ביום שישי בערב, לא אצרף אותם כחברים שלי בפייסבוק ולא אתיידד איתם כחברים שלי. מצד שני, אני בהחלט כן מדברת איתם קצת על החיים שלי לפני השיעור "לאן אתם נוסעים לחופשה? אני נשארת כאן. וכד'", ולפעמים בשיעור אפילו אשתמש באנקטודה מהחיים שלי אם זה רלוונטי בשביל להבהיר נקודה מסויימת. אז חשוב לשמור על מרחק מסויים כי אני צריכה שהם יכבדו אותי, שאני לא ארגיש רע לתת להם ציון רע ושהם ירגישו שאם אני אומרת להם "אתם צריכים לעשות X", הם באמת חייבים לעשות את זה. מצד שני, אני לא חושבת שהם צריכים להרגיש שאני איזו אישיות מסתורית ממרומי מגדל השן. עם הפרופסורים יש קצת יותר דיסטנס, אבל גם איתם הוא לא צריך להיות מוחלט.

 

[MissScotland2004]

אותו כנ"ל בדיוק

ולפעמים אני פוגשת אותם במכון הכושר,אחרי אימון מפרך, אדומה, מזיעה ושיער פרוע - פאדיחה. אבל עדיף מלהתקל בהם בסופ"ש אחרי 4 שעות בפאב

 

[Ducklang]

אוי הזכרת לי אנקדוטה משעשעת

ממש דומה למקרה שלך רק שלאחר האימון המפרך הייתה גם מקלחת וחדר הלבשה שבמוצאו אחד הסטודנטים ראה אותי כביום היוולדי. הקטע המביך הוא שמכיוון שהייתי עסוק בלהסתכל על הריצפה לא שמתי אליו עד שלא אמר לי שלום בזמן שלבשתי את תחתוניי...

 

[פונטיוס פילאטיס]

אה, לא מעניין. קיויתי שזו הייתה סטודנטית ../images/Emo3.gif

 

[tulkin]

מעולם לא חשתי דיסטנס ממרצים

כל אחד בדרכו שלו היה די נגיש. גם כשלימדתי ניסיתי כמיטב יכולתי להיות נגיש וחברותי, ולא נמנעתי מלספר פרטים אישיים כשאלה היו רלונטיים. סיפורים ופרטים אישיים אגב לא הכרחיים למניעת תחושת "דיסטנס". אני מניח שזה גם עניין של תרבות. בארה"ב הרבה יותר נפוץ (בעיקר בתואר ראשון) שפונים למרצה בתואר "פרופסור" ולא בשמו הפרטי, עניין של תרבות, וכבר הפרט הזה יוצר דיסטנס. בארץ אני לא חושב שמישהו פונה למרצה שלו שלא בשמו הפרטי החל מהשיעור הראשון. אגב, גם בלימודים שלי עכשיו, אני קורא לכל המרצים בשמותיהם הפרטיים המקובלים, אבל אני רואה שסטודנטים אחרים, בעיקר כאלה שלמדו בארה"ב לפני כן לא נוהגים כך, או לפחות לוקח להם זמן לשנות את ההרגל...

 

[d a p h n a]

זה לא מדויק לגבי הארץ

סטודנטים לתואר ראשון בדרך כלל מרגישים מידה שווה של אי-נוחות משימוש בשם הפרטי למרצה (לא מתרגל) כמו משימוש בתואר "פרופסור", לפחות בשנים הראשונות ללימודים לפני שלומדים להכיר אנשים מסויימים באופן מעמיק יותר. כתוצאה מזה כל הסטודנטים שאני מכירה עושים שמיניות באוויר כדי לא לקרוא למרצים שלהם בשם כלשהו, כלומר במקום "פרופ' כהן" או "יוסי", הם יגידו "אמ, סליחה, אפשר לשאול משהו?" או "שלום" או כל דבר אחר שלא דורש התייחסות מפורשת לשם. בנוסף, בארץ העסק נהיה יותר מסובך כי בעוד בארה"ב כל הסגל האקדמי (למעט עוזרי הוראה) מקבלים את התואר "פרופ'", גם אם הם פרופסורים זוטרים, הרי שבארץ מי שאינו פרופ' בכיר מקבל רק את התואר ד"ר, ואז לך תדע אם למשל לנסח את האימייל ל"פרופ'" או ל"ד"ר" - ובכתב בכל זאת חלק גדול מהאנשים נמנעים בשלב הראשון משימוש ב"שלום יוסי". אגב, גם כאן לדעתי האימייל משחק תפקיד משמעותי. אני כותבת אימייל ל"Prof. Smith". אם היא חותמת בשמה הפרטי בלבד, זה סימן שאני רשאית לפנות אליה בשמה הפרטי. אחרת אני ממשיכה לקרוא לה פרופ' עד להודעה חדשה.

 

[ניצת הגפן]

לא לגמרי מסכימה איתך

דווקא בארץ אי מופתעת לגמרי בכל פעם מחדש, איך הלך לאיבוד הדיסטנס שהיה בזמני. נכון - בזמן שאני למדתי לתואר הראשון (אולי גם בתחילת השני, אבל ממש תחילת) לא ידעו איך לכנותא ת המרצה, אני הייתי מהמחמירים - וקראתי ד"ר או פרופ'" אבל רוב חבריי - לא נקטו בשם. (וגם אני אם היתה לי דרך הגיונית להימלט מזה) אבל - היו גם כאלה שלא הבינו את הדיסטנטס וקראו בם פרטיץ בשנים האחרונות - ובפרט במכללות - אין בכלל הבחנה כזו. כולם קוראים בשם הפרטי, בלי כל בעיה. לגבי האימייל - אני מסכימה, בהחלט עוזר להחליט מ הלעשות הלאה. לי בכלל יש בעיה של עודף דיסטנס - אני לא ממש קוראת עד היום למנחה שלי בשם הפרטי אלא רק פרופ'... (וכן, יש הערות מהצד השני בלי הפסקה על זה...)

 

[d a p h n a]

טוב, אני לא יודעת מה קורה ממש עכשיו ../images/Emo13.gif

כשאני למדתי לתואר ראשון, עד לפני שלוש שנים בערך, המצב היה כפי שתיארתי, לפחות אצל האנשים שהכרתי. עכשיו אני מודה שהקטע של הדיסטנס כבר קשה לי. אני רגילה לקרוא למרצים בשם הפרטי שלהם, ויש כמה מעטים כאן שעדיין מקפידים על ה"פרופ'", ואני תמיד מרגישה מוזר עם ההקפדה. בתחילת השנה לקחתי קורס שכל שאר המשתתפים בו היו סטודנטים מתחילים בתכנית לדוקטורט, שרק הגיעו מהתואר הראשון. כולם ממש התקשו לפנות למרצה בשמה הפרטי למרות שהיא הציעה את זה במפורש. היה לי מאוד משעשע לראות אותם נעים באי-נוחות בכל פעם שהם רצו להגיב למשהו שהיא אמרה.

 

[ניצת הגפן]

טוב את מדברת על ארץ אחרת,

תרבות אחרת, נימוסים אחרים. כאן - כולם פוגשים את כולםאו במילואים או במנגל....

 

[אורידיקה]

סתם אנקדוטנה קטנה

אני גיליתי שכמעט לא יוצא לי לפנות למרצים בשם או בתואר, פשוט הייתי אומרת "סליחה.." ומתחילה לדבר. למנחה שלי אני קוראת בשמה הפרטי (בהתחלה הייתי פונה אליה במייל בתואר ד"ר.. אבל מאז נשבר הדיסטנס) מה שכן, מרצה די בכירה אצלה, שהיא גם פרופ' ידועה בתחומה, שטפה פעם חברה שלי שהעזה לקרוא לה בשמה הפרטי, ונתנה לה נאום שלם (שעיקרו היה - באוני' קוראים לי פרופ' כך וכך, בעלי קורא לי בשמי הפרטי, בשוק קוראים לי גברת וכן הלאה...). עקרונית היא צודקת - היא במסגרת תפקיד באקדמיה, וראוי להשתמש בתואר האקדמי שלה. מצד שני, הצורה בה זה נאמר הייתה ממש מזוויעה, אני אישית נמנעתי מלפנות אליה בכלל...

 

[אורידיקה]

אצלה* - אצלנו

 

[22ק ו ס ם]

הבעייה היא לא בשם עצמו אלא בתרבות

בארץ יקראו למרצים בשם פרטי כי הם חושבים שאין בעייה עם זה אפילו בלי לשאול אותם. מאחורי זה עומדת בעיקר התרבות הישראלית הסחבקית וחוסר כבוד בסיסי. בארה"ב ומקומות אחרים גם אם יקראו למישהו בשם פרטי, הסטודנטים יודעים היטב את הגבולות בין המרצים לבינם ובפועל כן ישמרו על דיסטנט בדברים אחרים. בארץ, ברגע שקוראים למישהו בשם פרטי יש תחושה שהוא כביכול חבר שלך.

 

[tulkin]

רק צריך להדגיש

שכבוד, דיסטנס וסחבקיות הן שלוש תכונות שונות והלתי תלויות לוגית אחת בשניה (מתאם סטטיסטי אולי יש). כלומר אפשר להיות סחבק ובלי דיסטנס עם המרצה שלך ועדיין לתת לו המון כבוד, ואפשר להיות עם קילומטר דיסטנס, לקרוא לו או לה פרופסור, ולא לכבד בגרוש. ובעצם כל אחד מ 8 הצירופים האפשריים של השלושה הוא באמת אפשרי. לצערי התרבות בארץ לא מעודדת נתינת כבוד. לשמחתי התרבות בארץ מעודד מעט דיסטנס ויחסים ידידותיים גם כשיש הבלי סמכות ומעמד. באופן אישי אני חושב שאפשר לעשות את שני הדברים גם יחד, וכך אני מנסה להתנהג. בארה"ב אני כמובן מנסה להיות רגיש לציפיות של אחרים, אבל למזלי כל המרצים שלי לא עושים שום סימן כאילו שמם הפרטי מפריע להם כשהוא בא מסטודנטים.

 

[ayulli]

../images/Emo45.gif

 

[Unicorn98]

יפה אמרת ../images/Emo45.gif

 

[פלפל אנגלי]

וואלה, אני מיושנת ../images/Emo13.gif

כשלמדתי לתואר ראשון (שהסתיים לפני למעלה מעשור) לא העזתי לפנות למרצים בשמם הפרטי, וכמוני גם אחרים. תמיד זה היה "פרופ' זה וזה", ובמיוחד במקרים של חוסר וודאות לגבי התואר הרשמי - מוטב היה לטעות כלפי מעלה. אני מסכימה איתך לגמרי לעניין היעילות של המייל - פניתי השבוע לראש החוג שלי בתואר השני, כ"פרופ' זו וזו". כשהיא ענתה לי וחתמה בשמה הפרטי, הרגשתי חופשיה לפנות אליה כך במיילים עוקבים. גם למרצים כאן לא אפנה אלא כ"פרופ' X", אלא אם הם מציגים את עצמם מראש כך שאפשר לקרוא להם בשמם הפרטי.

 

[22ק ו ס ם]

בתארים מתקדמים אין כמעט דיסטנס

די בלתי אפשרי לשמור על דיסטנס עם מרצה שרואים אותו כמעט כל יום במעבדה ועובדים איתו ישירות. היחסים פה ממש לא פורמאליים ויש די הרבה מסיבות עם מרצים או הליכות לבארים (לא שאני חסיד גדול של שניהם). בתואר ראשון בארה"ב יש כמות די גדולה של מרצים שהם סטודנטים. בארץ ברוב המקרים, אנשי סגל מלמדים את קורסי המבוא וקורסים מרכזיים אחרים אבל כאן זה מאוד שונה. זה גם תלוי בגודל הקורס. בקורסים ענקיים אי אפשר שלא יהיה מרחק אבל בקורסים קטנים יותר הרבה פעמים הדיסטנס נשבר.

 

[יעל אפריל]

קצת קשה לשמור על דיסטנס

כשכל המחלקה מבלה את הקיץ בשטח, בחפירות. בסוף השנה הראשונה, אחרי האינטנסיביות של השטח, כבר לא היה לי לא נוח לקרוא למרצים בשמם הפרטי. נהוג אצלנו גם לקיים מסיבות משותפות לסגל ולסטודנטים ובאופן כללי הגבולות רופפים מאוד. כמרצה, מצאתי את עצמי מדי פעם מגדירה מחדש לסטודנטים את ההיררכיה, אבל גם מופתעת מיראת הכבוד. במסיבת פורים האחרונה, אחרי מספיק אלכוהול, ניגשה אלי סטודנטית ובדחילו ורחימו סיפרה לי כמה היא נהנתה מהקורס שלי, כמה היא מבינה עכשיו, כשהיא לומדת את הנושא אצל אחרים, שאני הייתי מאוד מעניינת ושהתינוקת שלי מקסימה. אחלה, אבל הופתעתי שהיא חיכתה חודשים עם השבחים והרגישה נוח לפנות אלי רק כשראתה אותי מחופשת, עם בירה ביד. (כן, ולמה היא לא דיברה בקול רם יותר, וליד ראש המסלול).

 

[פלפל אנגלי]

שאלה אחרת, מסתעפת, נוגעת למקומה של האקדמיה

בעולמות וירטואלים. חלק גדול מהמוסדות האקדמיים הנחשבים מחזיקים כיום שלוחות ב-second life בהן מועברים הרצאות, סמינרים ומתקיימות פעילויות אקדמיות אחרות. דמויות וירטואליות שמייצגות אנשים משתתפות בשיעורים ומקיימות חיי אקדמיה תוססים. ולא מדובר בשלוחת אוניברסיטת לטביה במונגוליה עלית. מדובר על הרווארד, NYU, ברקלי ודומותיהן. חלק גדול מהאוניברסיטאות האמריקאיות מחזיקות כיום בדעה ש"אם אתה לא שם אתה לא קיים", לגבי סקנד לייף, ולא פחות מזה - לגבי רשתות חברתיות. הן רואות בהשתתפות פעילה של אנשי הסגל שלהן בחיים וירטואלים כלי שיווקי בעל השפעה אדירה, בדיוק על טווחי הגיל הרלוונטיים לסטודנטים. כמובן שסקנד לייף ורשתות חברתיות הם שני דברים שונים בתכלית. בסקנד לייף עיקר המשמעות היא לעצם הנוכחות של המוסד בעולם הוירטואלי המסוים, כסוג של מיצוב מעמדי. ברשתות חברתיות המטרה גם היא שיווקית, אולם בדרך שונה שאמורה ליצור מגע אישי בין המרצה לבין הסטודנט (וכמו שציינו למעלה, בארה"ב מידת הסחבקיות פחותה משמעותית מאשר בישראל). אצלנו למשל, חלק גדול מהמטלות בשיעורים רבי משתתפים מועברות באמצעות קבוצות עניין בפייסבוק. זה משתלב בלימודים כהתנסות בפועל, וגם מראה כמה "מגניבים" האנשים במחלקה, במיוחד למי שמתבונן מבחוץ (בתכל'ס, זה כמו עוד קבוצת נמענים במייל). הפאסון, העמידה בחזית הטכנולוגיה ובמה שנחשב עכשיו עדכני בעולם השיח של הסטודנטים, כולם באים כדי לקדם מטרה אחת ויחידה - הכנסות לאוניברסיטה. אם זה לא מניב רווחים, אני מניחה שלמעט מאד אנשים היה אכפת מהנושא, ובוודאי לא היה עידוד מוסדי לעניין. אם יש שם כסף, פוטנציאל לכסף או שדרוג מעמדי - ישקיעו גם ישקיעו, עד שיבוא הטרנד הבא.