כתבתי הודעה לפני האישור

[בא לי לבכות1]

כתבתי הודעה לפני האישור

והיא נמחקה
היא אחרי צבא
רוצה עצמאות מוחלטת
שלא נדע מתי הולכת ומתי תשוב גם לא לאן ועם מי
שרתה רחוק וגם היתה בחול
בסך הכל מבקשים קצת תחושת בטחון
היא מסרבת בטענה שכבר גדולה
וגם כשכבר קובעים היא לא עומדת בדברים
וגורמת לדאגה גדולה
עצוב לי נורא
גדולה אבל עדין ביתי
וכל עוד בבית מבקשת שלא תנהג כדיירת

אולי אני מגזימה כפי שהיא אומרת
אני לא מרגישה כך
איך אפשר לחצות את זה?

 

[נושיתי האחת]

את יכולה לדבר איתה. ואני מפרידה שני דברים:

היא מסרבת לומר מתי חוזרת כי כך היא שומרת על עצמאות. לא מסכימה עם קו המחשבה שלה, אבל מבינה אותו. העניין של לא לעמוד בדברים שקובעים לא נשמע לי טוב.היא מודיעה לפחות על הביטול או שבאופן עקבי היא מבטלת דברים שקבעתם ברגע האחרון? זה כבר לא עצמאות, אלא זלזול בכם ואת זה לא הייתי מוכנה לקבל. מציעה לדבר איתה בשטח נייטרלי כגון בית קפה (אני אוהבת את ארומה).לשמוע מה יש לה להגיד ולהבהיר לה שאתם בעלי הבית ואם היא מביאה אורחים, שתודיע לכם.מצד שני יכול להיות שתתפשרו על כך שהיא לא מעדכנת לאן היא הולכת או מתי חוזרת. אם היא רוצה עצמאות אמיתית, היא תצטרך לשכור דירה לדעתי.

 

[שוש אור]

זכויות וחובות

"...כל עוד בבית מבקשת שלא תנהג כדיירת..."

, נכון מאד

עם כל הכבוד, הבית הוא לא בית דירות ואנחנו לא משרתים/ טבחים/ חדרנים.

זכויות וחובות הם שם המשחק,
ובהחלט זכותך לדרוש התנהגות מסוימת בזמן שהיא מתגוררת תחת קורת הגג שאת מעניקה לה,
בזמן שאת כל ה'שירותים' היא מקבלת בבית [ואני מניחה שהיא מקבלת].

היא רוצה עצמאות כללית? אין בעיה,
שתדאג לעצמה בכל!!!
להגדיר באופן חד וברור מהן הזכויות שלה ומהן החובות שלה.

מניסיון, זה לא פשוט כלל וכלל,
וזה מלווה בלא מעט מתחים, לפעמים ריבים ועוד,
אבל, זה אפשרי,
רק הרבה סבלנות ואורך רוח.
וכמובן, ששני הצדדים צריכים לגלות גמישות.

בהצלחה

 

[ben 911]

השאלה היא האם אנחנו כ"יועצים" נוהגים

עם ילדינו בדיוק על פי העיצות שאנו נותנים לאחרים?
התשובה שלי היא : לא.
ואני מניח שגם חלק מכם לא.
אבל מה?
קל להשיא עיצות.
יותר נוח להקשות על ילדים שלא שלנו
אפילו אני מוצא שזה קצת כייף לא לוותר להם.

 

[אחותו של שקספיר]

הכי קל לתת עצות- זה ברור.

אבל בהחלט אפשר להגיד שכל אחד נותן עצות

מהניסיון הפרטי שלו, ובעיקר מתפיסת העולם שלו.

אני חיה עם מבוגרים צעירים בבית

הבסיס של החיים המשותפים הוא מילוי משימות בית משותפות (כביסה, כלים וכאלו)

הם מתבקשים להודיע לי מי יהיה בבית לארוחות (סופי שבוע) כי יש גבול גם ליכולת האקורדיון שלי בין הכנת ארוחת ל10 נפשות ולהיות בסוף 3....

הם מתבקשים להודיע לי אם הם בחרו ללון מחוץ לבית (משאירים הודעת בווטסאפ -לא צריך מראש) רק כדי שלא אכנס לדאגות מיותרות וארוץ לבדוק את כל תאונות הדרכים במרחב האפשרי.

אני נותנת להם כבוד בתור בוגרים - והם מכבדים אותי בהתאם (הרבה יותר טוב מגיל ההתבגרות )

אבל זה תהליך ולא קורה ביום אחד

בו צאצא המתגורר במרחב הגיאוגרפי המשותף ,אחרי שלב העצמאות,חוזר הבייתה ובעצם קשה להפוך את התקליט ולא להגיד לו "אני רוצה שהחדר שלך יהיה מסודר " או "אתמול יצאת עד מאוחר...גם היום?"
לתת לו אוויר למחיה
ואז מקבלים בחזרה את האוויר המתבקש לזוגיות גם.

 

[יעלעל]

ויותר מזה,

אני מניחה שגם אתם, כהורים, במידה ויוצאים מהבית בסופ"ש ולא מארגנים ארוחה, אומרים זאת מראש לילדים.
אם אנחנו יוצאים בסופ"ש ולוקחים את האוטו אנחנו מיידעים. לא מבקשים אישור, מיידעים כדי שאחרים לא יתכננו על הרכב. אם אנחנו נוסעים ולא מארגנים ארוחה, אנחנו מיידעים, שוב מאותה הסיבה, כדי שהם ידעו להתארגן. ואם אנחנו יוצאים וחוזרים מאוחר, אנחנו מיידעים כדי שלא ידאגו לנו, והיו דברים מעולם.
אני חושבת שכאשר יש הדדיות, הרבה יותר קל. לאחרונה אני באמת משתמשת הרבה בוואטסאפ משפוחה שפתחנו, כל פעם שאני יודעת על ארוע, הזמנה למשפחה, מישהו שאנחנו מזמינים וכו', אני מדווחת שם ואז הילדים יודעים להתארגן בהתאם. ומהם מצופה אותו הדבר. כמובן שמדי פעם יש מצבים שמישהו שכח לדווח אבל סה"כ זה עובד יפה.

 

[katam]

נכון מאד. יש מצבים שאנחנו יוצאים בשבת בבוקר

והם עוד ישנים אז אנחנו מודעים שאנחנו יוצאים בבוקר לה............

אנחנו לא מתערבים אחד לשני אבל שחיים יחד יש חובות וזכויות

 

[עלמה עלמה]

2 נקודות חשובות בשלד ה"הסכם" העתידי

נתת לי.

 

[katam]

מה שאת מתארת עובד גם עם החיילים שלנו

אצלי הוא מסמס את המילים " אני בבסיס" כי אני אמא פולניה הסטרית !

ביום כיפור שהוא הלך להיפגש עם החברים מהשכבה אז הוא אמר לי שזה יכול להמשך עד מאד מאוחר והוא בלי נייד

אם צריך שנקנה לו משהוא מבקש להגיד/ לסמס בזמן.

זה לא ענין של לסמוך לא לסמוך, כן עצמאות לא עצמאות , זה ענין של תקשורת בתוך משפחה

 

[iris mom of two]

מסכימה

 

[בואו עננים]

בעיה

ה"ילדים", שלנו לא מבינים שאנחנו רוצים לדעת מה קורה איתם בעיקר בגלל דאגה,
הם משייכים את השאלות ישר לסקרנות וחקירות...
לדעתי, היא קצת צודקת שהיא לא רוצה לדווח מתי הולכת ועם מי
אני לגמרי מבינה אותה, שאחרי החופש של הצבא וחו"ל, היא לא רוצה לשוב להיות ילדה קטנה...
אבל המינימום ההכרחי כדי למנוע דאגה היא שתגיד מתי תשוב, סמס קטן "אמא לא אשן הלילה בבית", פוטר אותנו (אותי לפחות) מחרדות

...

 

[ben 911]

אין בוכים על חלב שנפשך

הילדה שלך צודקת ב-100%
תני לה מפתח ותסמכי עליה שהיא כבר ילדה גדולה
אשר יודעת מתי היא צריכה להתעורר
מתי חוזרים מהעבודה
עם מי היא יוצאת
ומתי היא חוזרת.

לנו לרובנו כהורים יש צורך עז לשלוט בילדים שלנו.
ייתכן גם שזה נובע מתוך הרגל שהשתרש
כי הרבה שנים הערנו אותם משנתם כדי לצאת לבית הספר
הזהרנו אותם מפני זה או זאת..
דאגנו למלבושם, למזונם ולצרכים שלהם.
והנה עכשיו הם גדלו ואנחנו מאבדים את ה"מושכות"..
לכן לדעתי חלק מאיתנו מסווים את הצורך לשלוט במונח, "דאגה".

 

[sefia]

אוהבת מאד את שתי התגובות שלך

כילדה סופר עצמאית , גם אני התנגדתי לתת דיווחים להורי בשלב שבו כבר ניהלתי חיים בוגרים ועצמאיים. חינכו אותי לעצמאות כל חיי והצורך לתת דיווח עם מי יצאתי, לאן ומתי נחזור (גם אם נשאל תחת אצטלה של דאגה) הכעיס אותי מאד בזמנו. אני זוכרת שהיו גם אצלנו ויכוחים על זה.

מבינה , היום כהורה את הדאגה כמובן, אבל מסכימה איתך שצריך לדעת לשחרר.

בנוסף, חבל שה"שחרור" הזה בדר"כ מותנה ב: אם את גרה בבית תעשי כפי שאנו דורשים" .
כהורי לילדים (קטנים אמנם) היום, הייתי מאד רוצה עבורם שירגישו שייכים לבית המשותף שלנו גם בגיל מבוגר יותר. גם אחרי שיצאו ממנו, ויצטרכו מסיבה כלשהי לחזור - הייתי רוצה שירגישו בטוחים לבקש לחזור . הרי זה בית המשפחה של כולנו. לפעמים ניטעת תחושה כאילו ההורים "רק מחכים" (הרבה שנים אמנם) שהילדים יגדלו ויצאו מהבית כדי לקבל את הבית חזרה לעצמם.

לטעמי הבית הוא בית המשפחה וכולם צריכים להיות רצויים בו , בכל שלב.

 

[יעלעל]

וכשההורים יצאו?

כשההורים שלך יצאו, שאלת אותם לאן הם הולכים? מתי יחזרו?
לדעתי, כשחיים ביחד מן הנימוס והפרקטיות לשתף במעשים לא ברמה של עם מי הלכתי ומה אמרנו אלא איפה אני בערך ומתי אשוב. וזה למה? מן הטעם של ארגון החיים של השאר. למשל, דוגמה מהסופ"ש האחרון - הבן שלי נסע לחברתו שגרה בצפון, בישוב ליד הישוב שאחי מתגורר בו. בן אחי שהה אצל ההורים שלי (שגרים בישוב שלנו). מאחר וידעתי שהבן נוסע לחברתו, יכולתי לארגן שהבן ייקח את בן אחי מהורי לביתו בצפון וכך חסכנו לכולם נסיעה נוספת. אם אחד מילדי נוסע לעיר הסמוכה ויתכן שיש שם משהו שאני צריכה לקנות, לקחת, לתקן, יתכן שאעזר בו שיקח/יחזיר וכו'. נכון, לא תמיד זה מתאים להם אבל לפעמים גם אני עושה דברים שלא מתאימים לי כשאני נוסעת לעיר או למקום אחר שיש בו סידור שהם זקוקים לו. הדיווח הזה מאפשר לכולם להעזר זה בזה וגם לדעת בגדול איפה כל אחד נמצא בכדי לדעת אם למשל יהיה או לא יהיה בארוחה הקרובה. נכון שאדם אחד לא משמעותי אם מגיע לארוחה או לא אבל כשיש 4 ילדים ולחלקם גם חבר/ה, מדובר בגמישות מאוד רבה שצריך להערך אליה. ולגבי שעת חזרה, יתכן ששואלים בגלל דאגה וזה משהו שלוקח זמן לשחרר ויתכן ששואלים בשביל להערך נניח סביב השימוש ברכב או אפילו בשביל לדעת אם להשאיר אורות בבית או לא (למקרה שחוזרים למחרת בבוקר). לא תמיד שואלים בשביל החפירה והמעקב אלא לפעמים באמת בשביל לדעת.

 

[sefia]

ברור לי שהכוונה טובה

אבל חשוב להבין שכשיש ילד בוגר/מבוגר בבית,
המאזן משתנה
זה כבר לא ההורים והילדים שגרים בביתם
אלא כמה מבוגרים שחולקים בית (קצת כמו שותפים - רק לשם ההמחשה, אין לי דוגמא אחרת, מצטערת)

נדרש אישהו סוויץ בראש
בהנחה שההורים באמת מעוניינים בנוכחות הילד הגדול בבית ורואים בבית כבית משותף למשפחה כולה.

אפשר תמיד ללכת בגישת "הבית שלי - החוקים שלי " הכה מוכרת.
לטעמי נכון וחכם יותר להשכיל יצור מערכת יחסים שונה ובוגרת עם הילדים הבוגרים
כזו שתשרת את כולם לטווח הרחוק והארוך של החיים המשותפים של המשפחה

זה לא פשוט בכלל
ויש היסטוריה משפחתית ומטען וכו'....
אבל אני מאד הייתי שמחה להצליח לייצר כזו מערכת יחסים עם ילדיי בעתיד.

ימים יגידו

 

[iris mom of two]

לא מדיוק

זה הבית של ההורים. הילד הבוגר יכול לבחור לגור בו, בתשלום או בחינם, או לא. להורים אין ממש בחירה.

 

[sefia]

ההורים עשו בחירה

לפני X שנים כשהחליטו להקים משפחה.

ולא תמיד, לא בכל המשפחות יש לילד המבוגר בחירה.
לאחרונה יותר ויותר רווחת התחושה שההורים רק מחכים שהילדים יצאו

ואני כותבת את זה כמי שעזבה לעצמאות בגיל 20
אבל
התחושה שבית המשפחה שלי הוא גם שלי אחרי שעזבתי
ושאני רצויה בו כמבוגר גם בהמשך חיי, מתי שאצטרך - לא תסולא מפז.
המקום הזה של השייכות, שבו אתה רצוי ואהוב ללא תנאי , לטעמי הוא מהות משפחה.

 

[תוהה באפילה]

sefia

תשמעי קראתי נהנתי מכל מילה קראתי לגדול שלי ואמרתי לו שאני כזה וכך אני חושב וכך אני רוצה שהוא יחשוב עליי על אימה ועל הבית בכלל

מחשבה נכונה בריאה ונהדרת שהמון הורים דפוקים צריכים לאמץ
את האמת הייתי מאשר ומלא גאווה עם הייתי שומע את המשפת הזה מאחד הבנים

 

[iris mom of two]

כן, אני מצפה שהילדים שלי יהיו עצמאיים

זה עדיף להם, לא רק לי.

הבית שלי תמיד יהיה פתוח לילדים, אני תמיד אהיה שם בשבילם, אני תמיד אוהב אותם, אבל... לתת להם דחיפה לעצמאות זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת להם.

 

[תוהה באפילה]

סליחה

הילד שלי יכול לגור אצלי כמה שהוא רוצה בלי תנאים =בלי תשלום ולקבל את כל השירותים שהיה ילד אוכל כביסה ורכה אם אני לא משדתמש בו

מאיפה הראיון של לגו בבית בתשלום מה נהוא לקוח שאני גוזר עליו קופון
ממש הזוי העיניין הזה

ומה תאסי אם הילד ישלם ויגיד לך מצטער האוכל לא לטעמי הכביבסה לא יוצאת בזמן
הבית לא נקי
לפעמים אני ממש בהלם מהרעיונות המוטרפים האילו יכול לגור בתשלום