זה לא שלימדו אותנו להיות אדישים
אבל כל הזמן מעבירים לנו מסרים כאלה, בלי לדעת שזה מה שיצא מהם. אנחנו חיים בתרבות של "אני דואג לעצמי" / "אני אחראי על עצמי" / "אני לא חייב..." וכו'. אני בטוח שבין אלה שנהגו שם היו כאלה שחשבו "ואם אני לא אטפל בו נכון והוא ימות לי בידיים - אז יאשימו אותי! מה אני צריך את זה?" ואולי אפילו כאלה שחשבו "זה בעיה שלו, שילמד איך לנהוג". ואולי-אולי אפילו כאלה שחשבו "ואולי הוא בכלל מחבל / שודד / וזה בכלל תרגיל עוקץ?". הדבר האחרון שהם חשבו עליו זה שבערב הם יוצגו בטלויזיה כחיות אדם. זה שיש דרכים להבין מנין התנהגות כזו הגיעה זה ממש לא אומר שזה מצדיק אותה. אבל צריך להבין שיש כאן תרבות שלמה שצריך לתקן אותה מן היסוד, והיא לא נמצאת רק במקום הזה של ללמד אנשים ש"צריך לעזור לנפגעי דרכים". זה צריך להיות טבוע בתרבות שלנו. ושוב אני מגיע למושג גדול ובובמסטי הרבה יותר - סולידריות. כבר מזמן אין אצלינו סולידריות - לא חברתית ולא בין-אישית. מרוב שאנחנו חברה יותר מדי תחרותית, יותר מדי אינטרסנטית ויותר מדי צינית - אנחנו רגילים לעזור כ"כ לעצמנו, לפחד לעזור לאחרים כדי שזה לא יפגע בנו או כדי שזה סתם לא יעזור לנו, ופתאום מוצאים את עצמינו מפקירים חיי אדם ולא מבינים מאיפה זה הגיע. אני תוהה אם אפילו במדינות פרימיטיביות יחסית אלינו כמו זימבבואה (אין לי מושג מה באמת המצב שם, אבל שם כזה תמיד נשמע מצויין בשביל משהו פרימיטיבי) או סעודיה, אנשים היו כ"כ אדישים למישהו שנמצא בסכנת חיים בדרכים.
