מאיפה להתחיל? ../images/Emo3.gif
טראומה לא חייבת להיות מינית. יותר מזה, אינה חייבת להיות אירוע נוראי. טראומה זו חוויה שמזעזעת את הנפש עד להתפרקות. דוגמא מתוך הסיפור האישי שלי: הבן שלי החל להראות סימני מצוקה אותם שייכתי לכל מיני. חודש וחצי נלחמתי במערכת כדי לעזור לו. כאשר הבנתי שזה משהו מהגן, כבר לא מצאתי את בני בקליפה שהייתה גופו. השינוי המשמעותי החל רק ביום בו הוצאתי אותו מהגן. מאז עברו יותר משנה וחצי ואני עסוקה בשיקום... מה עבר עליו בגן? בבסיס: הגן היה גן אלים כתגובה לצוות לא קשוב לילדים, קונפליקט בין הגננת לסייעות (היא כעסה בגלל שהן עסקו בשתיית קפה, רכילות וטלפונים פרטיים), בנוסף, כך התברר אחרי שכבר עזבנו, אחת הסייעות התעללה בו אישית. דברים קטנים כמו שפה בוטה: ´סתום את הפה´, ´תזיז את התחת´ או שהייתה צועקת עליו במקום על מי שעשה את המעשה לידו. דברים קטנים, לכאורה. אבל... הבן שלי, בהיותו רגיש מאוד וכזה שקולט כל מיני ניואנסים אנרגטיים, הגיב קשה מאוד למה שקרה. גם ככה, נסיבות חיינו אינן פשוטות עבורו. במקביל, כאמור, הגן היה אלים אז היו הבריונים שהפעילו סחטנות, או חזרו ואמרו לילד ´אתה לא יודע לעשות את זה, תן לי, אני אעשה לך´. העובדה שלא הקשבתי והכרחתי אותו ללכת לגן, העובדה שנטשתי אותו שם כל יום, בניגוד לרצונו, לא ממש מתייחסת לתלונותיו על היחס אליו (חשבתי שזו מניפולציה) גמרו לי את הילד. המשפט שכתבת על עיניה הריקות של הילדה ´הילדה נעלמה´ - כך דיברתי אז על בבני. עד היום כשמנסים לשכנע אותי לחשוב על להחזיר את הילד למערכת, אני אומרת: הרגו לי את הילד פעם אחת, אין הזדמנות שנייה שנה וחצי אני משקמת ורואה אותו לאט, לאט ´חוזר הביתה´. אגב, ב- 4 שנים שהוא היה בגנים, כל פעם שחשתי שינוי וביקשתי לחקור את מה שקורה בגן, יצאתי עם תגובה אחת, חד משמעית: הכל בסדר בגן! כל בעיה שיש לילד, היא רק בגלל האימא (אני), ומכוון נגדה. ללמדך מהו "הכל בסדר!" אספר לך על ארוע שהייתי עדה לו: 2 ילדים שיחקו במשחק ששניים אחרים חשקו בו. הציקו השניים שחשקו לאלו ששיחקו. הפניתי את תשומת לב הגננת המחליפה כדי שתטפל בעניין. הנ"ל לקחה את המשחק משני המשחקים ונתנה למציקים בטענה ש: ´אתם כבר משחקים הרבה זמן´. זמן מה אח"כ - מכות!! אחד המציקים שוטכב על הרצפה ואחד הילדים ששיחקו מפליא בו בעיטות חזקות לבטן, לגב, לצלעות. סייעת אחת - בסלולרי בחצר + סיגריה הגננת המחליפה, שישבה מול הארוע, שקועה בגזירה ולא מבחינה בנעשה והסייעת השנייה, מתעסקת במשהו במטבח. קמתי והפרדתי, קולטת זעם נוראי ואיבוד שליטה אצל הילד הבועט. ברגע שהצלחתי "להעיר" אותו הוא ניתק מגע, וברח החוצה בוכה. לקח זמן עד שהצלחתי להשאיר לאחת הסייעות לטפל בו (שהרי הייתי בגן בשביל הבן הפרטי שלי). זו עם הסיגריה והסלולרי אמרה: ´אני כבר באה´ אך... לא הגיעה. הפניתי את תשומת לב הגננת המחליפה לארוע שקרה מול עיניה, היא לא הבינה על מה אני מדברת. למחרת פגשתי את האם של הילד הבועט, חברה. שאלתי אם שמעה על הארוע ואיך הילד. היא הייתה בהלם. באותו בוקר, היה ריב בינה לבין הילד, ולכן, שאלה בצהרים איך היה. ´היה בסדר גמור´ ענתה הגננת המחליפה ´רק חבל שהוא לא רצה להשתתף היום בכלום´ נו, באמת?! לא הייתי מסתמכת על מה שנאמר בגן. ייתכן בכלל שהטראומה הייתה בגיל 3.5 - את אומרת שהיא הייתה מטופלת מגיל 4. יתכן שהשינויים שחלו באותה תקופה של גיל 5, היו יותר מדי עבורה ולכן, ההתקף. ילדים רגישים הם רגישים לכל שינוי הם בעלי דמיון מפותח והם חכמים מאוד. מהו דיכאון? כשהשמחה מדוכאת, כשהביטוי מדוכא כאשר משהו מאותם דברים שנקראים:
חיים, אינו בא לידי ביטוי. סימנים לדיכאון אינם בהכרח עצבות, אלא פעמים רבות: פיזור נפש, חוסר עניין, אי שקט, התקפי זעם ואחרים ועוד. יש דיכאונות שהבסיס שלהם הוא כעס, יש יאוש, יש תיסכול וכו´ גם אופי האדם משפיע על הדרך בה הוא בוחר להגיב וכך גם נסיבות חייו ותחושת הביטחון שלו בסביבתו. בתך נשמעת לי צועדת ליד החיים ולא בתוכם. היא נשמעת סגורה בתוך בועה משלה. האם הרופאים אומרים מה לא בסדר? האם הם מסבירים איך זה לא היה עד גיל 4 ופתאום כן? האם הם יכולים לומר מה גרם להתקף הפסיכותי? או אולי, למה ההתקף ממשיך? יש להם הסבר למה היא לא מגיבה לטיפולים? כשרופא אומר לי: ´אני לא יודע´ אני מסרבת לקבל ממנו טיפול תרופתי הסיבה: הטיפול ידכא את הסימפטום שיצא, מבלי לתקן את הבעיה (שהרי היא לא ידועה), מצד אחד, וייצור בעיות אחרות (בדרך כלל לא ידועות גם הן, לפחות לא במלואן), מצד שני. התוצאה: התמונה תטשטש ותקשה עוד יותר לאתר את מחולל המחלה ובכך תמנע ממני אפשרות אמיתית לתקן אותה. במילים אחרות: מה שאני אומרת זה שאם הרופאים לא יכולים להסביר מה קרה, הם מנציחים את הבעיה ומעמיקים או מסבכים אותה
אשמח לשמוע את הסברי הרופאים. לתשומת ליבך, בגלל שאני לא מכירה אותך ואת משפחתך, ובגלל שמעולם לא פגשתי ולא דיברתי עם הילדה, אני צועדת על חבל דק. הדברים שאני כותבת אינם מהווים אבחנה רפואית או אחרת, אני בעיקר מחפשת לעורר שאלות תוך הסתמכות על ידע מקצועי ועל ניסיון אישי. נתקלתי בחיי במצבים רבים של בעיות נפשיות שאין להן רקע פתולוגי, בעיות נפשיות שעיבוד רגשות או איזון תזונתי מסדרים בצורה מפתיעה. מצבים נפשיים רבים שנובעים מרגישות גבוהה - אנשים שכאילו חיים בעולם בלי עור, כשבשרם חשוף. גם להם ניתן לעזור. הגרון, הוא אפיק תקשורת ובעיה שם תואמת את הפסקת הדיבור. אני מניחה שה´חיה´ הייתה שם לפני שהיא השתתקה? פי הטבעת קשור לשחרור פסולת מהעבר. גירוד בפי הטבעת יכול לנבוע מכעסים בניסיון לשחרר פסולת מהעבר. החייזרים ששמעה - ילדים רבים בגיל הזה נעזרים בדמויות דמיוניות להתמודדות עם רגשותיהם. לנו הייתה חבורה גדולה. זה אופייני לגיל. למה היא אמרה דווקא חייזרים? זו מילה של גדולים? אולי ראתה סרט? או שמעה משהו מילדים גדולים יותר? הדמות הדמיונית הראשונה של הבן שלי הייתה זאב. הדמות נולדה ביום האם עת צפינו במופע אורקולי של ´פטר והזאב´ בפלנטריום ברמת אביב. הסיפור הפחיד אותו, הזאב הפחיד אותו. כל דבר שהיה צריך לעשות הוא בלם ואמר: אי אפשר, הזאב שם. לאט לאט הפכנו את הזאב לחבר, ולשותף. אבל הזאב היה ביטוי ישיר לפחד. ניתן היה בזמנו, לפתח שיחה דרכה עם החייזרים. למצוא דרך להפוך אותם לכוח מחזק, תומך, אוהב, עוזר, מגן. מתוך שיחה איתה עליהם ועל מה שהם אומרים לה, ניתן היה להבין מה הם מייצגים, ולמה הם הופיעו. אפטיה, זו תגובה אופיינית לאדם שנואש מהסיכוי שיבינו. אם תתחילו להבין, אולי היא תמצא שכדאי שוב לדבר... כאמור, זו לא אבחנה, בטח לא רפואית, זו רק הגישה הראשונית שלי לסיפור מסוג זה. סליחה שאני מאריכה כל כך, זה נושא רגיש
