תראי
אם אחת מבנותיי היתה אומרת (בבגרותה) שהיא יתומה - הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי. מעליב זו מילה עדינה מדי. את בעצמך אמא - איך היית חשה אם היו אומרים עליך שאת מתה? (כי זה מה שבעצם אמרת עליה - אם את יתומה!) ואת מספרת שאת אומרת זאת שנים רבות!! למי שמסתכל מהצד התחושה מאד לא נעימה.... לדעתי הבעיה שלך עם אמך היא הציפיות הגבוהות. את רואה בעזרה מצידה משהו שחובה עליה לעשות, בעוד היא בכלל לא חשה חייבת. אולי אם לא היית מצפה ממנה - לא היית כל כך מתאכזבת. נכון שברוב המשפחות "הרגילות" ההורים עוזרים לילדיהם, אבל את לא ניחנת באמא שתחשוב כך ובצער רב תיאלצי כנראה להשלים עם העובדה הכואבת הזו. תיראי, גם לי יש סיפור ארוך עם אמי. ומה אגיד לך - אין לי עזרה ממנה. היה בינינו נתק מוחלט במשך שנים ארוכות מאד (14 שנים, ליתר דיוק...), אבל כשילדתי את בתי הבכורה הבנתי שבתי זקוקה לסבתא וחזרנו להיות בקשר. בחמש שנים שעברו מאז ידענו עליות ומורדות ובעצם כל הקשר בינינו הוא "על שברי ביצים" ואני לא מצפה ממנה לעזרה. אבל בנותיי זקוקות לסבתא ולפעמים אני ממש מתאפקת מלזרוק את כל הקשר הזה לעזאזל. אגב, גם בשנים של הנתק - מעולם לא עלה על דעתי להגיד שאני יתומה... אני מקווה שהבנת את מה שניסיתי להגיד. שמרי עם אמך על קשר כלשהו רק עבור הדור הבא ועזבי את החובות שלה כלפייך. מזלך שיש לך דודה נפלאה שכזו - הלוואי עלי!!