מאמר דיעה על ספרות פוליטית לילדים, על צ'יילדיזם ותפיסת עולמם של ילדים
אוקטובר 29, 2020באחת ההפגנות השכונתיות נגד ממלכת בנימין נתניהו צעקה אחת מהתומכות בנתניהו, “אבל למה אתם מביאים ילדים להפגנה?” מאחר ולא חרפה וגידפה אלא סיימה את קריאתה בסימן שאלה, ניגשתי אליה והתחלנו לשוחח. אמרתי לה שמניסיוני כגננת וכאמא, ילדות וילדים הם פוליטיים מהיום שהגיעו לעולם. “ילד בן שלוש מסובב משפחה שלמה על אצבע אחת,” צחקקתי. “את מספרת לי?” היא אמרה, “הבת שלי יודעת להוציא מאבא שלה את כל מה שהיא רוצה. קצת בוכה, קצת מחייכת, והוא קונה לה. היא מזהה את החולשות שלו וסוחטת אותו.”
כך דיברנו על הטנטרום המפדחַ בסופרמרקט, על ההלשנות הבלתי פוסקות של האח הבינוני על האח הקטן ועל כל מה שהוא משיג מהלשנות אלו. נפרדנו בהסכמה שילדות וילדים יכולים לעשות לביבי בית ספר. הסכמנו גם שחשוב לשתף ילדים בהפגנות, באופן מתוּוך, כי גם הם, כמונו המבוגרים, חווים את המציאות החברתית-פוליטית על בשרם.
כרזות לכבוד יום הנוער בדרום אפריקה. ה-16 ביוני הוא יום הנוער בדרום אפריקה, לזכר ההתקוממות בסווטו בה עשרות אלפי תלמידים יצאו להפגין כנגד משטר האפרטהייד ודוכאו באלימות שהביאה למותם של 176 אנשים.
בשנתיים האחרונות, לקראת פרסום ספר עיון על אוריינות פוליטית בגיל הרך, אני משוחחת שיחות פוליטיות עם ילדי גן חובה. אנחנו משוחחים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גירוש ילדי “זרים”, אי-צדק חלוקתי, ניצול מיני, גזענות, יחסי כוח במשפחה, כיבוש, ועוד ועוד. אין לי צל של ספק שילדים מזהים היטב יחסי כוח, דרכי השפעה על יחסי כוח, אינטרסים וסכסוכים. הילדות והילדים מגלים עניין עצום בשיח הפוליטי, משתפים בתובנות מרתקות, מציעים מהלכים אקטיביסטים יצירתיים ומחזקים את הנתיב הספרותי שבו בחרתי – ספרות ילדים שעוסקת ישירות בנושאים פוליטיים.
מודה ומתוודה, השאלה אם ספריי “מגויסים” או “דידקטיים” לא ממש מעניינת אותי. אני בוחרת להיתלות בז’אנר “ספרות החירום” שנולד בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. בחוויה שלי גם אנחנו בישראל חווים תקופת חירום שמתפרסת על פני עשרות שנים, ואני עושה כמיטב יכולתי לכתוב עליה, להיפגש עם קוראיי ולשוחח עליה.
ספרה של עמלה עינת, “פחד בין הגבעות” (2020, הוצאת “הקיבוץ המאוחד”) מהווה לטעמי, דוגמא לספרות פוליטית אמיצה ונדירה. לא אגזים אם אומר שזהו ספר חובה למי שחי כאן (ושוב לא אכנס לתבניות של דידקטיות או מגויסות). עלילת הרומן לבני הנעורים מתרחשת מעבר לקו הירוק. שם, במרחבים שבין ההתנחלויות איתמר ויצהר לבין ההתנחלות תקוע, נרקם סיפור אהבה בין יעקב לרחל. הנער יעקב חבר במיליציה אלימה של מתנחלים צעירים הניזונים מאידיאולוגיות דתיות גזעניות כדוגמת הספר “תורת המלך” מאת הרבנים שפירא ואליצור. עצי זית כרותים, פלסטינים פצועים מיידוי אבנים, תגי מחיר למיניהם הם חלק מעשי ידיו להתפאר. רחל, מבית מדרשו של הרב פרומן ז”ל, מאמינה בהיכרות עם שכניה הפלסטינים ובחיפוש אחר חיים משותפים.
חייהם של יעקב ורחל מרוכזים באינטנסיביות סביב הכיבוש הישראלי של אוכלוסייה אזרחית פלסטינית משוללת זכויות. בעוד שיעקב וחבורתו מייצרים עוד ועוד אירועים אלימים שמטרתם המוצהרת ל”טרנספר” באלימות אכזרית את הפלסטינים מארצם, רחל מחפשת אחר קשר אנושי עם שכניה הפלסטינים. רחל אמנם לבושה בצניעות, חונקת את שערותיה הארוכות בצמה ו”שומרת נגיעה”, אך אקטיביסטית סוערת ברמ”ח אבריה. היא חוצה בסערה גבולות סמויים וממשיים. היא נוהגת במכוניתה ביום ובלילה בכבישים המסוכנים של יו”ש, היא מתיידדת עם משפחה פלסטינית, מגיעה לביתהּ בכפר, נחשפת לנראטיב הנכְּבה ומאזינה לו בלב פתוח. באמצעות יעקב ורחל נחשפים הקוראים למושגי יסוד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מושגים שלא ייחשפו אליהם בתוכנית הלימודים הפורמאלית.
כריכת הספר (יח”צ)
מובן שלא אגלה אם רחל ויעקב זכו לממש את אהבתם, אך ברור לי שקוראי הספר המתגוררים משני עבריו של הקו הירוק יזכו לחוויה ספרותית ייחודית שתעודד אותם לבחון באומץ את עמדותיהם כלפי פן מהותי במציאות הישראלית. קראתי פעמים אחדות את ספרה של עמלה עינת ושאלתי את עצמי איך אפשר לעבד אותו עבור ילדות וילדים צעירים. הרי לרחל וליעקב יש אחים ואחיות קטנים. גם הם חיים ביצהר, באיתמר ובתקוע. גם הם חווים את השכנות המתוחה עם הפלסטינים שגם להם יש ילדים קטנים. מדוע הספרות לגיל הצעיר מדירה אותם ואת עולמם?
המושג צ’יילדיזם (בדומה לרייסיזם, סקסיזם, אייג’יזם ושאר מושגים המסתיימים ב”איזם” ומתייחסים לסטראוטיפים שליליים כלפי קבוצה מסוימת שמאפשרים יחס מפלה כלפיה), אותו טבעה ברוהל יונג, מצביע על שלל הדעות הקדומות כנגד ילדים וילדות המאפשרות דיכוי, הדרה וניצול ילדי. אחת העמדות הקדומות השכיחות כנגד ילדות וילדים בגיל הצעיר היא שהם לא יכולים להבין דברים רבים, הם לא מפותחים שכלית ורגשית, לא מסוגלים להביע עצמם לעומת המבוגרים שהם, מבינים, מפותחים, בשלים, עצמאיים, מביעים עצמם בצורה תקינה. סטראוטיפ אי-הבשלות מאפשר את הדרתם משיח על מציאות פוליטית/חברתית ומקבלת החלטות הנוגעות לחייהם עצמם. אותה אישה שצעקה לעבר המפגינים “למה אתם מביאים ילדים להפגנה?” ביטאה היטב עמדה ציילדיסטית מקובלת.
כשהספר “מולו וצגאי” – ספר על מסע פליטות של זוג תאומים אפריקאים – יצא לאור זכיתי לביקורת נוקבת מצד הורים, גננות ומורות – ילדים קטנים לא אמורים להיחשף לרוע שבעולם. את מפחידה אותם. צריך להגן על תמימותם, ועוד אמירות צ’יילדיסטיות. “אולי נשאל את הילדות והילדים אם הספר אינו מתאים לגילם?” הצעתי לדליה, מורה של כיתה א’. “אתחיל לספר את הספר, ואם משהו יפחיד את אחד הילדים הוא ירים יד ואפסיק לקרוא אותו.” דליה הסכימה.
מתוך: “מולו וצגאי”. איור: סילביה כביב
את הספר קראתי עד תומו וזכיתי למבול של שאלות. לפני שנפרדנו שאלתי את הילדות והילדים אם לדעתם הספר מתאים לגילם. אחת התשובות שחזרה על עצמה בווריאציות שונות, במפגש המתואר ובעשרות מפגשים עם כיתות אחרות, הייתה: “גם אנחנו יכולים להיות פליטים, אז חשוב שנדע שאפשר להסתדר.”
התשובה הזאת הצמיתה והפתיעה אותי בפעם הראשונה שנאמרה – איך זה יכול להיות שילדים בכיתה א’, משכונת שמנת ירושלמית, מבינים שחייהם עלולים להיות רברסיביליים, הפיכים? אבל כשהתשובה חזרה ונאמרה גם מפי ילדים בדואים מבאר שבע, ילדי קיבוצים וילדים הגרים בשכונת מצוקה, הבנתי שהפחדים וחלומות הבעתה שמלווים את לילותיהם של ילדות וילדים צעירים, נובעים מהבנה קיומית עמוקה שחייהם וחיי יקיריהם יכולים להשתנות לרעה כהרף עין. בניגוד לדברי ההרגעה של המבוגרים – אין מפלצות בעולם, חלום סיוטי הוא רק חלום – ילדים הם אמיצים דיים להבין שיש מפלצות בעולם. הן לא ישויות מדומיינות אלא בני אדם מפלצתיים, מחרחרי מלחמות, כורתי עצי זית, רוצחים את נשותיהם ולפעמים אף את ילדיהם, מרעילים בארות, מפוצצים אוטובוסים, מעלים באש בית על יושביו, ומה לא…
ואם הילדות והילדים מבינים זאת עמוקות, מדוע לא לכתוב על כך ספרי ילדים?