להתנתק

להתנתק

אז עברו בערך שתי שניות וחצי מאז שהפורום הזה נפתח מחדש ועלה העניין של הגלישה של עולם העבודה לעולם הבית.
אתמול, במקרה אחת הכתבות שנותרו פתוחות מקריאתו של בן זוגי ב-YNET היתה על הקשר בין גמילה מחיתולים והאובססיה עם סמארטפונים וטאבלטים.
הטענה היתה שפעוטות כמולים חוזירם לפספס כאמצעי למשוך תשומת לב כי אבא או אמא כל הזמן עם חצי קשב לאייפון (לכתבה - קליק).

בפורום אחר קראתי פעם מישהי שכתבה שהיא מנסה באופן מודע להפסיק עם המנהג הזה של שלנסות לגלוש על הדרך.
כי מצד אחד היא לא באמת נהנית מהגלישה, כי היא צריכה להפסיק ולתהפנות לילדים, ומצד שני היא לא ממש נהנית מהזמן איתם כי היא מנסה לקרוא...
אז היא החליטה פשוט לא לנסות, וכשהיא איתם - להיות איתם.
מצד שני, באמת עם הגלישה של עולם העבודה לשעות המשפחה, לא תמיד הניתוק הזה הוא קל, אפילו אם זה רק פסיכולוגית.

איך זה אצלכן? אתן מנסות להתנתק או שזו לא ממש אופציה בעינכן?
 

לילית462

New member
אני ממש מתאמצת להתנתק, אבל זה קשה

קראתי את הכתבה בלמה-נט, באייפון, כשהילדים ישבו וראו טלויזיה ואני ישבתי איתם

אני משתדלת להתנתק, אבל זה נורא קשה לי.
זה גורם לי להריגש שאני חרא של אמא, אם אני לא נהנת לשחק עם הילדים שלי, אבל חלק גדול מזמן זה פשוט משעמם לי
והם לא ממש רוצים לשחק רמי כל יום כל היום...
ובשביל לישון בשקט בלילה אני אומרת לעצמי שזה ענין של איזון. ואני מנסה למצוא את האיזון בין להיות איתם נטו, לבין להפגין נוכחות עם הלפ-טופ או הטלפון.
 
גם לי לרוב משעמם לשחק משחקי ילדים

וגם כשלא היה לי סמארטפון- התנתקתי למקומות אחרים.
מצד שני- אני לא עושה את זה תוך ישיבה איתן. אני במוצהר מודיעה שאני עובדת מול המחשב/שוטפת כלים/מכינה ארוחת ערב ושיעסיקו את עצמן.
 
אני חושבת שכאן טמון ההבדל

אחד הדברים שאני מאוד מנסה לעשות, ולא תמיד זה קל, הוא לא להעמיד פנים.
שאני כאילו איתו, אבל בעצם עם הטלפון. שאני שמה לב אליו, אבל בעצם העיניים שלי הם על המסך שלי.
הייתי רוצה להגיד שאני תמיד דבקה בזה, אבל אני לא, ואני יודעת שאני לא עובדת עליו עשאני עושה את זה.
הבן שלי עוד קטן בשביל שאני אגיד לו כאלו דברים ("אמא עכשיו מול המחשב, תעסיק את עצמך") והוא יבין, אבל אני חושבת שאם זו אופציה, זו אופציה מאוד טובה.
 
זו לא רק שאלה של גיל כרונולוגי

אני רואה את ההבדל כאשר אני עם ילד יחיד בבית (וזה קורה, למרות שיש הרבה ילדים - כי הגדולים כבר עסוקים יותר ויותר בענייניהם והקטן מוצא את עצמו כ"בן יחיד").

כאשר יש שני ילדים או יותר, יש ביניהם אינטראקציה וזו הרבה יותר מאשר "תעסוקה" לילדים.
אפילו כשהם צופים יחד בסרטון, הם מדברים ביניהם (או רבים ...), הם מכינים לעצמם שתיה או לוקחים משהו לאכול מהמקרר, משחקים ביחד ... ואז אני "בשטח" אבל פנויה לעבודה משלי במקביל לעיסוקים שלהם.

גם ילד יחיד, אפילו תינוק, יכול להסתפק לא פעם בנוכחות קשובה של אמא בשטח, ולא זקוק לאמא שתעסיק ותבדר אותו,
אבל ההבדל המהותי ניכר לעין כאשר יש יותר מילד יחיד במרחב.
בגלל זה אני שמחה לא פעם לארח חברים של הילדים, כי עם כל הבלגן והרעש - הם בעצם נותנים לי שקט ...

וממה שלמדתי על עצמי - אחרי שנותנים לי זמן לעצמי - אני אמא הרבה יותר סבלנית וקשובה


(אני לא מדבר על עבודה מבחוץ. לשמחתי העבודה שלי נשארת במשרד וכמעט אין זליגה שלה הביתה. אבל גם בבית יש לי עבודה, הרבה עבודה, ואני לא יכולה להשאיר אותה רק לשעות שבהן הילדים ישנים).
 

lulyK

New member
אני משחקת איתם הרבה, אבל רק במה שכייף לי

(תודה לאל על שבץ נא, מונופול וארץ עיר).
 
כיף כשהם מספיק גדולים בשביל שבץ נא

אבל מה עשית כשהיו קטנים יותר? הבת שלי עכשיו עושה הרבה עבודות יצירה שמעניין אותי לעשות איתה, אבל כשהיתה יותר קטנה לא כל כך היה משהו במשחקים שלה שעניין אותי. גם היום יש משחקים שאני שולחת אותה לשחק עם אבא שלה.
 

lulyK

New member
עם תינוקות אין ברירה.

נותר להתמקד בהנאה מהעובדה שאת עושה מה שצריך לעשות.
 

aurora0

New member
אני גם מנסה להתנתק

ולא פעם "שוכחת" את הטלפון החכם בבית.
אולי זה יותר קל כי כרגע אין לי דחיפות בעבודה, ומה שאני צריכה לעשות דורש מאמץ מחשבתי כך שאי אפשר לעשות אותו על הדרך.
אבל זה שבתי כבר יודעת להגיד "טלפון לכיס" (ואף אחד לא לימד אותה, זו לדעתי הדרך שלה להבטיח קבלת תשומת לב מלאה) מעיד על הבעיה.
והיא עוד ילדה יחידה כרגע שבאמת זוכה לתשומת לב רבה מאד מאד.
אז כן, המאמץ בהחלט חשוב לדעתי.
בהקשר הזה התפרסמה עכשיו כתבה בהארץ על החיבור הטכנולוגי:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1934446
 
לא קראתי את הכתבה

היא ארוכה נורא
(ואני ישר עושה חשבון האם היא שווה את הזמן הזה...), אני אנסה אולי מאוחר יותר.
אבל מעניין שבהקשר אליה עלה דיון על נושאים מאוד קרובים גם בפורום "נשים אחרי לידה".

אני חשובת שמאוד קל להבריש את העניין הזה של "זמינות תמידית" או החיפוש התמידי הזה אחרי עוד קצת גירוי כדי להעביר רגעים מתים, בתור מחיר קטן שמשלמים על רווח גדול יותר.
בעיני זו טעות.
אני מאוד מוטרדת מהקושי שלי כאדם בוגר להיות מסוגלת לשים מעצור לשטף הזה, וחושבת שאם לי זה קשה כבן אדם בוגר, כמה זה קשה לילדים קטנים ולנוער.
בעיניי יש בזה נזק מאוד גדול בחוסר היכולת להיות נוכח ברגע, בפחד הזה הזה משעמום, מלעצור שניה ולהיות עם המחשבות שלך.
זה מטריד אותי מאוד.
 

אלפית

New member
זה מטריד גם אותי

עד שלב מסויים, לפחות היציאה מהבית היתה מחייבת התנתקות מהמסכים. היום, למרבה הצער, אפשר לקחת אותם לכל מקום - אם זה אייפון או DVD נייד לנסיעות ארוכות ...
 

אלפית

New member
עושה כמיטב יכולתי להתנתק

לאייפון עדיין לא התמכרתי, למרבה המזל.

לעיתים, כשיש לחץ בעבודה אני מנסה לגנוב כמה דקות פה ושם. משתדלת שזה לא יהיה על חשבון הצומי לילדים.

מה שבאמת מטריד אותי זו לא הטכנולוגיה, אלא דווקא הנפש: הרבה פעמים הלחצים מהעבודה באים איתי הביתה, ואז אני פחות סבלנית וזמינה. זה הביאוס מס. אחת שלי ...
 
כן, שחרור הלחץ הזה הוא מאוד קשה


אני מאוד מזדהה עם הקושי הזה להניח לבעיות במשרד, ובגלל שהייתי תמיד סוחבת איתי את העבודה הביתה בראש לפני הלידה וההורות, אז עכשיו מאוד קשה לעשות את הסוויץ' הזה, כי ככה הרגלתי את כצמי.
אני זוכרת שבעבודה הראשונה שלי פה, הייתי ממש רדופה על ידי תחושת הלחץ, כי זה כל הזמן היה דד ליין ועוד דד ליין ועוד אחד. ועבד איתי בחור שהתחיל יחד איתי לעבוד שם, ועבד באותו תפקיד, והוא דווקא היה מרוצה מהחיים ורגוע. הוא היה אומר שברגע שהוא יוצא מהמשרד הוא שוכח לגמרי מכל מה שמעסיק אותו שם, ומתפנה לדברים אחרים.
אני מודה שקינאתי בו על זה.
 

אלפית

New member
אני ממש מקנאה באנשים כאלה -

שהם תמיד קוּל, תמיד רגועים.

אני חושבת שזה עניין של אופי.

ואני - אני גברת-לחץ
 
עבודה לחוד וגלישה לחוד

בדרך כלל כשאני לא עובדת אני לא עובדת, כי גם ככה זה לגמרי לא יעיל מבחינתי לנסות לעבוד כשאני עם המשפחה, שני הדברים יוצאים לא מוצלחים. אז אם יש לי תקופה לחוצה בעבודה אני אשקיע יותר שעות בה אבל זה יהיה מוגדר כ״אמא עובדת עכשיו״ ולא כזמן שאני כביכול עם הילדה אבל מנסה לעשות משהו אחר. התנתקות נפשית מהעבודה לא קיימת אצלי, מחקר זה סוג של עבודה שממש אי אפשר לשים אותו במגירה, גם אם לא עוסקים בזה ישירות ברגע מסוים זה תמיד בראש.

נושא הגלישה בטאבלט או סמארטפון מבחינתי לחלוטין לא קשור לעבודה, זה משהו שהוא חלק מהפנאי שלי, ואני כן עושה אותו לפעמים כשאני עם המשפחה - הרי זה גם הפנאי שלי, לא רק שלהם, ואני לא בכל רגע נתון מחויבת רק לשחק במשחק שלא מעניין אותי, נכון? אז לפעמים אני ממש איתה במאה אחוז, ולפעמים היא מציירת או עושה משהו אחר שמתחשק לה ואני לידה גולשת או קוראת או כל דבר אחר שנעים לי לעשות. זה כמובן לא היה יכול לקרות כשהיא היתה יותר קטנה, לא היה שום סיכוי שאוכל לעשות משהו שלא כולל תשומת לב מלאה עליה. אבל היום אפשר.
 
זה בהחלט חלק מהפנאי שלך

אבל האם את מצליחה להינות ממנו כשאת מנסה להיות לידה ולהתרכז בדברים שלך?
אני מתארת לעצמי שבאמת זה גם קשור לגיל. כי אם אני מנסה לעשות משהו כזה עכשיו עם הבן שלי, זה לא באמת עובד עבורי. בסוף יוצא שאני לא נהנית מהזמן איתו ולא נהנית מהפנאי שאני מנסה לייצר לעצמי.
 
כן, אני נהנית, וזה בהחלט עניין של גיל

היה גיל שגם אם היא העסיקה את עצמה לכמה דקות, ברגע שהיא שמה לב שאני לא מסתכלת רק עליה אלא, נניח, לוקחת ספר ליד, היא היתה באה אלי ולא מניחה לי. זה היה מאד מעצבן - יכולתי לשבת ולהשתעמם כי היא בכלל לא היתה צריכה אותי, אבל לא יכולתי לעשות כלום עם הזמן הזה, היא פשוט לא אפשרה לי להתרכז בשום דבר אחר. היום זה אפשרי. אבל אני לא עושה את זה בכח - אם היא עסוקה בשלה אני אקרא או אגלוש אבל אם אני רואה שהיא צריכה אותי לעזור לה במשהו או רוצה שאשחק איתה, אני אוותר.
 

מעיןבר

New member
היות שחלק מהעבודה שלי מתבצע מהבית

הרי שהניתוק איננו פשוט. את המחקר אני עושה במעבדה, אבל מרבית שעות המחשב שלי (אנאליזות, סטטיסטיקות, כתיבה) אני מעדיה לעשות בשקט של חדר העבודה. זה חלק מהמחיר שההבית שלי משלם על הגמישות - אני יותר בבית זמינה טכנית, אבל מנטלית אני במקום אחר (למשל להיעלם פתאום באמצע משהו כי קפץ לי רעיון ואני הולכת לכתוב אותו).
עדיין, אם אני מחליטה שהיום אני לא עובדת - אני פשוט לא. השבוע הייתי חולה בשפעת לראשונה מזה שנים. שכבתי במיטה ולא עבדתי למרות שנורא קל להביא את המחשב למיטה, פשוט לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. אם אני חולה אני רוצה להיות חולה "כמו שצריך" ואם אני מרגישה מחורבן אני לא מחפשת להוסיף לעצמי מטלות בנוסף לזה. בשניה שחזרתי לעצמי גם חזרו הקוצים לטוסיק והשעמום המנטלי ומאתמול אני שוב עובדת והילדות מתפעלות כרגע את עצמן (לשמחתי הן כבר גדולות מספיק כדי לעשות את זה).
 
אני שמה לב שזה קטע שחוזר על עצמו

ה"גדולות מספיק".
מתי בעינייך הן הפכו גדולות מספיק כדי לאפשר את ההפרדה הזו, שהן מעסיקות את עצמן ואת בעניינייך?
 

מעיןבר

New member
זו שאלה טובה


גם אני תהיתי לגבי זה בזמנו, סביב גיל שנתיים כשהיה לי פה טורנדו קטן בבית בדמות פעוטה
. גיסתי הבטיחה אז שבגיל 3 יש שיפור משמעותי, אצל הגדולה זה נמשך עד גיל 4. בבית זה השתפר אבל כשיצאנו לא היה מצב להוריד ממנה עיניים. הקטנות העסיקו את עצמן מקסים מגיל צעיר יותר כי הן תמיד היו אחת בחברת השניה. בכל מקרה, זה קורה רק צריך גם ללמוד לאפשר להם את זה ולפעמים אפילו להתעקש על זה. אני לא בנויה להיות אמא מתפעלת ואני מודה בפה מלא שלשחק איתן או לקחת לגינת השעשועים זה שימום גדול מבחינתי. אז הילדות שלי קיבלו אמא שלא משתפת פעולה עם הדברים הללו לאורך זמן והתאימו את עצמן.
 
למעלה