לחיות עם ולהרגיש בלי
חברי היקרם, באזור, כפי שכולכם בוודאי יודעים, חיים שני עמים. העם היהודי והעם הפלסטיני. מאז ומתמיד היה אזורנו מוקד של קונפליקטים בין עמים, לאומים שונים ואמפריות. אף פעם לא שקד אזורנו על שמריו. הרי אנחנו, אם נחשוב מעט, חיים באמצע העולם, פשוטו כמשמעו, חוליה שמקשרת שלוש יבשות. ונקודת מעבר חשובה ביותר בעולם. עוד בתקופות ההיסטוריות השונות, היה האזור נחשב לנקודת שליטה על תנועות הסחר בין רוב חלקי תבל דאז. היום, צורת הסכסוך השתנתה לגמרי, אין הוא סכסוך על שליטה בשערי העולם או בנקודת מעבר בין הימים והאוקיאנוסים, אלא סכסוך על צורך קיוםי של שני העמים. עם קום מדינת ישראל, נוצרה מציאות חדשה, שבה אחד העמים הגיע למשאת נפשו והקים את מדינתו הריבונית על חלק מהשטח הנתון למריבה. העם השני לא מימש את זכותו לחיות כאן ולהקים ישות עצמאית משלו. הוא פולג והתפלג וחלק ממנו התפזר בכל רחבי תבל, תהליך הפוך לגמרי לתהליך שהתרחש אצל הצד השני. לאחר חמישים שנה, אנו עומדים בפני שינוי מהותי, שינוי שבסופו של דבר יביא, בצורה זו או אחרת, לפתרון מסויים, שלדעתי לא יהיה מקובל כולו לא על צד זה ולא על הצד האחר. נשמע מוזר נכון, אבל איך שאומרים לפעמים, זה מה יש. על מנת שהפתרון יתקרב לשביעות רצון שני הצדדים יש צורך אמיתי בויתור, ולא רק ויתור אחד, של כל צד על חלק מעקרונותיו שנחשבים בעיניו צודקים ובלתי ניתנים לערעור. צריכה לקום מדינה פלסטינית, על זה כבר אין עוררין. אני לא מכיר במושג ``מבוי סתום`` כי אין דבר כזה באמת. המושג הזה נוצר אך ורק מעצם העובדה שהצדדים אומנם יושבים אל שולחן המשא ומתן, אבל כל אחד עם גבו לצד השני ולא עם הפנים אליו. שני הצדדים מפנים עורף לצרכים של האחר. הם תמיד יושבים ומבטים בצדקתם ועד כמה שהיא דבר בל יעבור. רק ברגע ששני הצדדים יעשו סיבוב של 180 מעלות, רק אז יוכלו לדבר יחד. פנים מול פנים ועקרונות מול עקרונות. מה שקורה עד עכשיו הוא, לעניות דעתי, טיוח של הסכסוך, מין תרופה נגד כאבים. רק הבעיה הגדולה היא שתרופה זו אומנם משכחת מעט את הכאב, אבל תופעות הלואי שלה הן הרסניות. לב הבעיה היא כמובן ירושלים. ירושלים שהייתה אמורה להיות עיר השלום, הופכת במרוצת המאה שנים האחרונות לעיר המלחמה, עיר שנלחמים עליה. עיר הנביאים והקדושים הפכה לעיר הרובים והתותכים. ההתייחסות של שני הצדדים לירושליים גובלת בחילול השם ובכפירה בערכים שעיר זו מייצגת. רוצים להגן על ירושלים? שני הצדדים? ובינתיים הופכים אותה לשדה מוקשים. רוצים לשלוט בה במקום שהיא (הכוונה לערכים שהיא מייצגת) תשלוט בהם. לשלוש הדתות אלוהים אחד, והוא צופה במתרחש על אדמתה של עיר הקודש. האם הוא מרוצה ממה שהוא רואה לדעתכם? (השאלה תשאר פתוחה כי אף אחד לא יודע מה חושב היושב במרומים). אוליי הגיע הזמן לשנות את שיטת החשיבה? מחשיבה איגואיסטית לחשיבהיותר מתחשבת בזולת? יש צורך עז בכך ששני העמים יחיו כאן יחד בשלום, אבל לכל אחד מדינה משלו, בה ישמור על ערכיו החשובים לו אחרי שכבר הבין שלצד השני יש גם כן ערכים אישיים. שני הצדדים יחיו יחד מבלי שישלוט אחד בשני. וכפי הנאמר במחוזותינו: לחיות עם ולהרגיש בלי!!!
חברי היקרם, באזור, כפי שכולכם בוודאי יודעים, חיים שני עמים. העם היהודי והעם הפלסטיני. מאז ומתמיד היה אזורנו מוקד של קונפליקטים בין עמים, לאומים שונים ואמפריות. אף פעם לא שקד אזורנו על שמריו. הרי אנחנו, אם נחשוב מעט, חיים באמצע העולם, פשוטו כמשמעו, חוליה שמקשרת שלוש יבשות. ונקודת מעבר חשובה ביותר בעולם. עוד בתקופות ההיסטוריות השונות, היה האזור נחשב לנקודת שליטה על תנועות הסחר בין רוב חלקי תבל דאז. היום, צורת הסכסוך השתנתה לגמרי, אין הוא סכסוך על שליטה בשערי העולם או בנקודת מעבר בין הימים והאוקיאנוסים, אלא סכסוך על צורך קיוםי של שני העמים. עם קום מדינת ישראל, נוצרה מציאות חדשה, שבה אחד העמים הגיע למשאת נפשו והקים את מדינתו הריבונית על חלק מהשטח הנתון למריבה. העם השני לא מימש את זכותו לחיות כאן ולהקים ישות עצמאית משלו. הוא פולג והתפלג וחלק ממנו התפזר בכל רחבי תבל, תהליך הפוך לגמרי לתהליך שהתרחש אצל הצד השני. לאחר חמישים שנה, אנו עומדים בפני שינוי מהותי, שינוי שבסופו של דבר יביא, בצורה זו או אחרת, לפתרון מסויים, שלדעתי לא יהיה מקובל כולו לא על צד זה ולא על הצד האחר. נשמע מוזר נכון, אבל איך שאומרים לפעמים, זה מה יש. על מנת שהפתרון יתקרב לשביעות רצון שני הצדדים יש צורך אמיתי בויתור, ולא רק ויתור אחד, של כל צד על חלק מעקרונותיו שנחשבים בעיניו צודקים ובלתי ניתנים לערעור. צריכה לקום מדינה פלסטינית, על זה כבר אין עוררין. אני לא מכיר במושג ``מבוי סתום`` כי אין דבר כזה באמת. המושג הזה נוצר אך ורק מעצם העובדה שהצדדים אומנם יושבים אל שולחן המשא ומתן, אבל כל אחד עם גבו לצד השני ולא עם הפנים אליו. שני הצדדים מפנים עורף לצרכים של האחר. הם תמיד יושבים ומבטים בצדקתם ועד כמה שהיא דבר בל יעבור. רק ברגע ששני הצדדים יעשו סיבוב של 180 מעלות, רק אז יוכלו לדבר יחד. פנים מול פנים ועקרונות מול עקרונות. מה שקורה עד עכשיו הוא, לעניות דעתי, טיוח של הסכסוך, מין תרופה נגד כאבים. רק הבעיה הגדולה היא שתרופה זו אומנם משכחת מעט את הכאב, אבל תופעות הלואי שלה הן הרסניות. לב הבעיה היא כמובן ירושלים. ירושלים שהייתה אמורה להיות עיר השלום, הופכת במרוצת המאה שנים האחרונות לעיר המלחמה, עיר שנלחמים עליה. עיר הנביאים והקדושים הפכה לעיר הרובים והתותכים. ההתייחסות של שני הצדדים לירושליים גובלת בחילול השם ובכפירה בערכים שעיר זו מייצגת. רוצים להגן על ירושלים? שני הצדדים? ובינתיים הופכים אותה לשדה מוקשים. רוצים לשלוט בה במקום שהיא (הכוונה לערכים שהיא מייצגת) תשלוט בהם. לשלוש הדתות אלוהים אחד, והוא צופה במתרחש על אדמתה של עיר הקודש. האם הוא מרוצה ממה שהוא רואה לדעתכם? (השאלה תשאר פתוחה כי אף אחד לא יודע מה חושב היושב במרומים). אוליי הגיע הזמן לשנות את שיטת החשיבה? מחשיבה איגואיסטית לחשיבהיותר מתחשבת בזולת? יש צורך עז בכך ששני העמים יחיו כאן יחד בשלום, אבל לכל אחד מדינה משלו, בה ישמור על ערכיו החשובים לו אחרי שכבר הבין שלצד השני יש גם כן ערכים אישיים. שני הצדדים יחיו יחד מבלי שישלוט אחד בשני. וכפי הנאמר במחוזותינו: לחיות עם ולהרגיש בלי!!!