ואני - איבדתי חבר ../images/Emo7.gif
וירטואלי - אבל חבר. לא מעניין אותי מי זאת היא שמאחורי הדמות. לא היכרתי אותה בחיי המציאות, היא מעולם לא יצרה איתי קשר שם. אני לא מדברת בתור מנהלת פורום לא שופטת לחסד או לשבט, למרות שאולי הייתי צריכה. אני לא יכולה. לי היא היתה/היה חבר. לי זה כואב. הלכה לי דמות. דמות עם היסטוריה. כמו בתיאטרון, אולי. מסיכה על אדם קרוע. אדם שידע לחיות רק כאן בוירטואליה. מחובר כל הזמן. שנים. כל הזמן און-ליין. שלא ידע או ידעה לבנות חיים מחוץ לכאן. שנקרע בין ההערכה העצומה כאן, לבין הריק בחיי המציאות. אדם שבוי בתוך המסיכה שיצר. כל הכעס שהדמות הזו "זוכה" לו עכשיו, הוא כלום, לדעתי, לעומת העונש שנגזר עליה: גלות מהמסיכה. גירוש מעולם הוירטואליה. בעצם נגזר עליה מוות שלה עצמה. של מי שלימדה עצמה להיות - של מי שהיתה - שנים. לא מנסה ללמד עליו/עליה סניגוריה. בשום אופן לא. רק מבצעת איזה טקס פרידה קטן משלי. אני בטוחה שאם אני, שלא הייתי שבויה בתוך הקסם כפי שהיו אחרים, אם אני עוצרת לרגע ומבכה - אני בטוחה שלאחרים קשה פי אלף. ורק כדי לחתום את הגולל על מי שהיה ועכשיו כבר לא - להפרד מאותה דמות וירטואלית שאין לי מושג מה היה גובה המחיר ששילמה, ושעוד תשלם, אני מביאה שיר שכתבתי פעם מזמן - לטאי, בשם החברות. ובעניין אותו מסע (8.1.02) ========================== ובעניין אותו מסע שהבטחנו זה לזה אחד בשבילי אחד בשבילך עוד נצא מהבוץ הזה את נעלי הבית נשאיר לכלבים ונבעט בדלתות ונצרח לשחקים ונצחק כל הדרך אל כל הפחדים במסע הזה אל נבכי נבכים ואתה תפחד – וגם אני נחזיק חזק את היד – ידך בשלי ונלמד מהו החופש שבתוך הסגור ונראה גם חיוך בתוך השבור ונבכה בלילות, אתה גם אני ונרצה לחזור – ונלך לאחור ונזכור את הבית – כנקודת אור ונביט בעיניים ונביט בשחור ונעצור… בעניין המסע הזה שהבטחנו זה לזה פתאום כך נקרוס אל תוך העפר ונגע באדמה, ונריח ונשמע ונגע – עמוק נגע בלי לפגוע בלי להפגע ושוב – בזהירות איטית ולאה נקום אחוזים, נראה נכונה לא בוץ, לא רעם לא שחור אפלה רק אתה ואני – ממשיכים במסע… מוקדש לאחי הקטן-גדול שהלך וחזר – שנמצא לא מכבר – טאי ! ממני מייקי ========================== כך זה היה. ולא עוד. בסופו של דבר איש איש לעצמו. תם פרק. מייקי-של-עכשיו