איןאריותכאלה
New member
לילד יש (יותר) מקום
אחרי שסיפרתי כאן על הבן שלי שמרגיש קצת בצד בכל מיני סיטואציות במשפחה, התחלתי להסתכל עליו באופן ממש צמוד, ולהקשיב טוב לדברים שהוא רוצה/צריך, ולנסות לראות איפה אני לא מספיק קשובה/רואה. אני ממש לא מחסידות הלוחשת שחושבת שכל דבר הוא באשמת ההורה/באחריות ההורה, אבל אני מאמינה שכהורים אנחנו צריכים לנסות לעשות מה שאנחנו מסוגלים עבור הילדים.
אני יודעת שלאורך החיים (ובעיקר תכף בביה"ס) הוא לא תמיד יוכל לקבל את מה שהוא רוצה, אבל נראה לי שבתוך המשפחה הוא צריך להרגיש הכי אהוב ומקובל שאפשר. אז גם כשהחוקים קצת משונים (או ארוכים), וגם כשהוא מתעקש על משהו שנדמה לא ממש קריטי מבחוץ, אני משתדלת לרפד לו את המציאות, לשכנע את האחיות לשחק לפי החוקים / לצפות בהופעה שלו / לשים את השיר שהוא מבקש - ובמקביל מבקשת ממנו שהחוקים לא יהיו מדי מסובכים / שההופעה לא תיקח שעה / שבפעם הבאה אחת האחיות תקבע את השיר.
מבחינתי זה לא מאבק על גבולות אלא מאבק על נראות, והרגעים האלה ביום שמוקדשים רק אליו, אפילו שהם לא מאד ארוכים או מרכזיים בהכרח, עושים לו טוב ומרגיעים בו משהו, והוא מצליח להשיל מעצמו חלק מההתנהגויות הקשות שסיגל ולהיות הוא עצמו על מלוא הקסם שבו.
אני מקווה שהמגמה הזו תימשך ושהוא ירגיש שאני *באמת* רואה אותו, כי למרות שמבחינתי כל הזמן ראיתי אותו הוא המשיך להשתולל ולחפש משהו אחר, ממש הוציא ממני תגובות שליליות בכוח כדי למצוא משהו שונה.
בסוף החלטתי שאני אמא שלו ושאם אני לא יכולה להבין אותו אז יש כאן בעיה ושאני מוכרחה להקשיב טוב למה שהוא אומר לי בלי מילים. אני מקווה שהדבר הזה שאני מרגישה עכשיו - חיבור יותר עמוק איתו - הוא הדבר שגם הוא מרגיש ומרגיע אותו.
אחרי שסיפרתי כאן על הבן שלי שמרגיש קצת בצד בכל מיני סיטואציות במשפחה, התחלתי להסתכל עליו באופן ממש צמוד, ולהקשיב טוב לדברים שהוא רוצה/צריך, ולנסות לראות איפה אני לא מספיק קשובה/רואה. אני ממש לא מחסידות הלוחשת שחושבת שכל דבר הוא באשמת ההורה/באחריות ההורה, אבל אני מאמינה שכהורים אנחנו צריכים לנסות לעשות מה שאנחנו מסוגלים עבור הילדים.
אני יודעת שלאורך החיים (ובעיקר תכף בביה"ס) הוא לא תמיד יוכל לקבל את מה שהוא רוצה, אבל נראה לי שבתוך המשפחה הוא צריך להרגיש הכי אהוב ומקובל שאפשר. אז גם כשהחוקים קצת משונים (או ארוכים), וגם כשהוא מתעקש על משהו שנדמה לא ממש קריטי מבחוץ, אני משתדלת לרפד לו את המציאות, לשכנע את האחיות לשחק לפי החוקים / לצפות בהופעה שלו / לשים את השיר שהוא מבקש - ובמקביל מבקשת ממנו שהחוקים לא יהיו מדי מסובכים / שההופעה לא תיקח שעה / שבפעם הבאה אחת האחיות תקבע את השיר.
מבחינתי זה לא מאבק על גבולות אלא מאבק על נראות, והרגעים האלה ביום שמוקדשים רק אליו, אפילו שהם לא מאד ארוכים או מרכזיים בהכרח, עושים לו טוב ומרגיעים בו משהו, והוא מצליח להשיל מעצמו חלק מההתנהגויות הקשות שסיגל ולהיות הוא עצמו על מלוא הקסם שבו.
אני מקווה שהמגמה הזו תימשך ושהוא ירגיש שאני *באמת* רואה אותו, כי למרות שמבחינתי כל הזמן ראיתי אותו הוא המשיך להשתולל ולחפש משהו אחר, ממש הוציא ממני תגובות שליליות בכוח כדי למצוא משהו שונה.
בסוף החלטתי שאני אמא שלו ושאם אני לא יכולה להבין אותו אז יש כאן בעיה ושאני מוכרחה להקשיב טוב למה שהוא אומר לי בלי מילים. אני מקווה שהדבר הזה שאני מרגישה עכשיו - חיבור יותר עמוק איתו - הוא הדבר שגם הוא מרגיש ומרגיע אותו.
