לך...
איש מקסים, אף פעם לא ראיתי את גוון עינייך המתחלף, וגם לא את עיקול שפתייך כשאתה מחייך, וגם לא ראיתי את בוהק עורך וידייך. לא, לא ראיתי את הקליפה שלך. אך זכיתי לראות אותך באמת. את המחשבות שלך, השמחה שלך, הפחדים שלך, העצב שבך, הכאב שלך… ועכשיו אני רואה שאתה מתקפל בפינת חדר חשוך, ואתה לא מצליח להדליק את האור. אני רואה את הכאב שלך, ומרגישה את עוצמתו, ויודעת שרק אתה יכול לגבור עליו. אני רואה אותך מושיט ידיים למושיע כחיה מפוחדת שמחפשת סימן ואות, והריק שאתה פוגש מולך משתק אותך (אולי בגלל זה אני הלכתי לאיבוד…?!?) אתה שומע הדי קולות רחוקים: ``זה טוב בשבילך ``, ``זה לא טוב בכלל``, ``למה עשית את זה? זה לא טוב לך``, ``יופי, נהגת בחכמה``. משפט הולך ומשפט בא ואתה לא מצליח לתפוס את הנכון באמת, את האמיתי. הערכים שלך הם הערכים האמיתיים, המהמורות שאתה נוגע בהן, הן המהמורות שיישארו איתך ואיתן תצטרך להתמודד, הדרך שבחרת היא הדרך שבא תלך. חכמה גדולה להגיד מה?… אולי, אתה יודע, לא תמיד צריך לחשב ולאמוד, להבין ולכלכל ולהיות שכלתני לאין ערוך. אולי צריך ללכת עם אותה אינטואיציה חזקה שמלווה אותך בדרך, אותה תחושה פנימית שאומרת לך בפנים מה טוב ומה לא טוב, בלי לשמוע את הקולות שרצים בראש וצועקים לך סיסמאות. דברים שאתה עושה בלי להבין למה ואיך, ואתה פשוט עושה... אם הדרך שלך היא יצירתית- אתה מיד מרגיש. אם היא נצלנית- אתה מיד יודע. אם היא כוזבת – אתה חש. הבטן תמיד נמצאת שם להגיד לך את הכל, לנווט אותך, ללחוש לך. וכל הדי הקולות שמסביב מבלבלים אותך ולא נותנים לך לשמוע את עצמך, את הדברים שחשובים לך באמת, שלא היית מוותר עליהם כל כך מהר אם רק היו מציעים לך… ורק אתה יודע מה הם! אתה יודע את כל הדברים האלה ואתה פשוט מפחד לגעת בהם באמת. חושש יותר מהצורה שהדמות שאתה מצייר את עצמך תיוולד לעולם במקום לחשוב על הדמות שאתה רוצה להיות. ואני יודעת, שאם תחליט משהו, אתה תתמיד ותתעקש באבירות. אולי אתה מפחד להחליט!?! אתה יודע, אנשים הם יצורים מאוד דינאמיים מותר להם להתחרט ולהגיע להחלטות חדשות אחרות בכל יום. זה לא יהפוך אותם לפחות ממה שהם. זה יוסיף להם נופח של אנשים שמנסים עד שמוצאים לאן הם שייכים, ונכון, לא תמיד זה קל למצוא… אני שואלת את עצמי תמיד איך הייתי רוצה שהילדים שלי יזכרו אותי. זה עוזר לי קצת לאסוף את עצמי מכל קצוות העולמות בהם אני מתפרסת… ותחושת הבטן שלי מתחזקת עם הזמן. תראה אותי, אני יושבת כאן ממרומי האולימפוס שלי, כמו לפני הכרזת גזר הדין בפנתאון המהודר(?) שלי ומגחכת. הרי לא חידשתי לך כאן כלום… אין כאן שום נקודת מפנה בעלילה… בכל זאת, אני לא יודעת אם זה ישמע לך אמין, אבל אני כואבת את כאבך וסובבת וחוככת בתוכי למצוא תשובה עבורך, ולהקל עלייך במעט את הכאב. אני לא בטוחה שיש לי את היכולות שאתה צריך וזקוק להן, אבל אני בטוחה שיש לי את הרצון להיות כאן בשבילך. אני חושבת שאתה מספיק אמיץ, חכם ומדהים כדי לעבור את התקופה הקשה הזאת, ולהבין את כל אשר רצית להבין ולדעת בתקופה זו של חייך, אל תפחד לקבל את עצמך (הרבה אנשים כן מקבלים אותך כפי שאתה…
) ממני, שאיתך ומאמינה בך.
איש מקסים, אף פעם לא ראיתי את גוון עינייך המתחלף, וגם לא את עיקול שפתייך כשאתה מחייך, וגם לא ראיתי את בוהק עורך וידייך. לא, לא ראיתי את הקליפה שלך. אך זכיתי לראות אותך באמת. את המחשבות שלך, השמחה שלך, הפחדים שלך, העצב שבך, הכאב שלך… ועכשיו אני רואה שאתה מתקפל בפינת חדר חשוך, ואתה לא מצליח להדליק את האור. אני רואה את הכאב שלך, ומרגישה את עוצמתו, ויודעת שרק אתה יכול לגבור עליו. אני רואה אותך מושיט ידיים למושיע כחיה מפוחדת שמחפשת סימן ואות, והריק שאתה פוגש מולך משתק אותך (אולי בגלל זה אני הלכתי לאיבוד…?!?) אתה שומע הדי קולות רחוקים: ``זה טוב בשבילך ``, ``זה לא טוב בכלל``, ``למה עשית את זה? זה לא טוב לך``, ``יופי, נהגת בחכמה``. משפט הולך ומשפט בא ואתה לא מצליח לתפוס את הנכון באמת, את האמיתי. הערכים שלך הם הערכים האמיתיים, המהמורות שאתה נוגע בהן, הן המהמורות שיישארו איתך ואיתן תצטרך להתמודד, הדרך שבחרת היא הדרך שבא תלך. חכמה גדולה להגיד מה?… אולי, אתה יודע, לא תמיד צריך לחשב ולאמוד, להבין ולכלכל ולהיות שכלתני לאין ערוך. אולי צריך ללכת עם אותה אינטואיציה חזקה שמלווה אותך בדרך, אותה תחושה פנימית שאומרת לך בפנים מה טוב ומה לא טוב, בלי לשמוע את הקולות שרצים בראש וצועקים לך סיסמאות. דברים שאתה עושה בלי להבין למה ואיך, ואתה פשוט עושה... אם הדרך שלך היא יצירתית- אתה מיד מרגיש. אם היא נצלנית- אתה מיד יודע. אם היא כוזבת – אתה חש. הבטן תמיד נמצאת שם להגיד לך את הכל, לנווט אותך, ללחוש לך. וכל הדי הקולות שמסביב מבלבלים אותך ולא נותנים לך לשמוע את עצמך, את הדברים שחשובים לך באמת, שלא היית מוותר עליהם כל כך מהר אם רק היו מציעים לך… ורק אתה יודע מה הם! אתה יודע את כל הדברים האלה ואתה פשוט מפחד לגעת בהם באמת. חושש יותר מהצורה שהדמות שאתה מצייר את עצמך תיוולד לעולם במקום לחשוב על הדמות שאתה רוצה להיות. ואני יודעת, שאם תחליט משהו, אתה תתמיד ותתעקש באבירות. אולי אתה מפחד להחליט!?! אתה יודע, אנשים הם יצורים מאוד דינאמיים מותר להם להתחרט ולהגיע להחלטות חדשות אחרות בכל יום. זה לא יהפוך אותם לפחות ממה שהם. זה יוסיף להם נופח של אנשים שמנסים עד שמוצאים לאן הם שייכים, ונכון, לא תמיד זה קל למצוא… אני שואלת את עצמי תמיד איך הייתי רוצה שהילדים שלי יזכרו אותי. זה עוזר לי קצת לאסוף את עצמי מכל קצוות העולמות בהם אני מתפרסת… ותחושת הבטן שלי מתחזקת עם הזמן. תראה אותי, אני יושבת כאן ממרומי האולימפוס שלי, כמו לפני הכרזת גזר הדין בפנתאון המהודר(?) שלי ומגחכת. הרי לא חידשתי לך כאן כלום… אין כאן שום נקודת מפנה בעלילה… בכל זאת, אני לא יודעת אם זה ישמע לך אמין, אבל אני כואבת את כאבך וסובבת וחוככת בתוכי למצוא תשובה עבורך, ולהקל עלייך במעט את הכאב. אני לא בטוחה שיש לי את היכולות שאתה צריך וזקוק להן, אבל אני בטוחה שיש לי את הרצון להיות כאן בשבילך. אני חושבת שאתה מספיק אמיץ, חכם ומדהים כדי לעבור את התקופה הקשה הזאת, ולהבין את כל אשר רצית להבין ולדעת בתקופה זו של חייך, אל תפחד לקבל את עצמך (הרבה אנשים כן מקבלים אותך כפי שאתה…
) ממני, שאיתך ומאמינה בך.