לכל מקבלי קצבת נכות
אתמול בלילה נודע לי שלהוריי אין יכולת כלכלית יותר להמשיך לתמוך בי.בראש ובראשונה הדבר אומר שתוך חודש חודשיים אני אהיה מחוסרת בית. אני לא מאשימה את הוריי בכך שהם אינם אנשים אמידים מספיק,אם כבר אז רק להיפך,אני כולי אסירת תודה וגם נדהמת איך הם הצליחו לעזור לי עד היום להחזיק דירה,לקנות לי אוכל,לקנות לי תרופות מאוד מסויימות ואורגינליות,לשלם על פסיכיאטרים פרטיים כדי לקבל מענה בזמן.באמת עצוב שלא הספיק להם גם לטיפול פסיכולוגי.אבל ככה זה.את כל הדברים הללו המדינה הייתה צריכה לספק-והיא לא.בקופת החולים שלי אין פסיכיאטרים,במרכז לבריאות הנפש הרופאים הם תת רמה וכך גם הזמינות שלהם.טיפול פסיכולוגי ניתן שם ליחידים בלבד שאיכשהו השיגו אישור וגם זה לא תמיד באופן קבוע. אנשים בריאים שעובדים משרות מלאות כורעים תחת העול של אחזקת דירה וקניית אוכל.משכורת מינימום לא מאפשרת את זה כמעט אם בכלל.מה אומר אני ואחרים שנמצאים במצבי,שמדינת ישראל מכירה בהם כנכים שלא יכולים לעבוד בכלל ותקופות מסויימות יכולים לעבוד פחות מאדם בריא? עד מתי שירותי בריאות הנפש יהיו ביזיון? עד מתי מחלתינו תדון אותנו לעוני מחפיר אם אין לנו משפחה עשירה שמוכנה לתמוך בנו כלכלית ונפשית? האם הוסטל לנפגעי נפש הוא הפתרון לכולם? האם לגור בסביבה חולה הוא הדבר הנכון והבריא יותר לכולם? ומה נשאר ביד לאותו תושב הוסטל מהקיצבה שהוא מקבל? המדינה הרי לוקחת חלק נכבד מהקיצבה תמורת המגורים בהוסטל.ורוב ההוסטלים שופעים מדריכים שאין להם הכשרה לטיפול בנפגעי נפש.עד מתי? ביום בו אצטרך להתפנות מדירתי,אני מתכוונת לקחת אוהל ולגור בו.אני לא רוצה להיות תלויה בחסדיהם של הוריי ממה שאין להם,ואני לא רוצה ללכת לגור בבתים של חברים ולעבור כל הזמן ממקום למקום וליפול כעול.אני הולכת לחיות בהתאם לכסף שיש לי 2300 ש"ח לחודש,סכום שאינו מאפשר לשכור דירה,לשלם ארנונה ומים,חשמל,לקנות אוכל וגם תרופות.אני אעשה זאת כי בראש ובראשונה,אין לי ברירה ואין לי גם מה להפסיד ואקווה מאוד שלא יחליטו לעשות לי אישפוז כפוי בגלל הצעד שלי.אבל אני גם הולכת למחות,תנאי המגורים והחיים שלי יהיו המחאה שלי כנגד מועדון ה 2300 ש"ח שהמדינה החליטה שזהו סכום מספיק ביותר בשביל לחיות בה.אני מקווה שיהיו אמיצים ביניכם שיצטרפו אליי למרות הקשיים שיש בזה בעיקר לאנשים שסובלים ממחלות והפרעות לא פשוטות,גם מחיר החשיפה וגם תנאי המחיה.אבל חשוב לי שיבוא מישהו ויסביר לי ולציבור מקבלי הקצבאות,איך אפשר לחיות בסכום חודשי כזה. המחלות שלנו לא הולכות לעזוב אותנו,הן איתנו לנצח ואנחנו איתן לנצח במאבק,ואני חושבת שזהו מחיר מספיק גבוה לשלם על פגיעה באיכות חיים,אני לא חושבת שבגלל זה מגיע לנו גם לחיות בעוני וגם לא לקבל טיפול הולם וראוי,כל אחד בהתאם לצרכיו. אם אנחנו לא נצעק ולא נקים קול מחאה,אנחנו נמשיך להיות אלו שבשולי החברה, אלו שלא שווה להשקיע בהם,אלו שנידונו לחיים בעליבות ובכאב.אף אחד לא יצעק בשבילנו כי כל אחד דואג לתחת שלו ולרווחה שלו. לי אין יותר את הלוקסוס של לשבת ולמחות דרך המחשב.
אתמול בלילה נודע לי שלהוריי אין יכולת כלכלית יותר להמשיך לתמוך בי.בראש ובראשונה הדבר אומר שתוך חודש חודשיים אני אהיה מחוסרת בית. אני לא מאשימה את הוריי בכך שהם אינם אנשים אמידים מספיק,אם כבר אז רק להיפך,אני כולי אסירת תודה וגם נדהמת איך הם הצליחו לעזור לי עד היום להחזיק דירה,לקנות לי אוכל,לקנות לי תרופות מאוד מסויימות ואורגינליות,לשלם על פסיכיאטרים פרטיים כדי לקבל מענה בזמן.באמת עצוב שלא הספיק להם גם לטיפול פסיכולוגי.אבל ככה זה.את כל הדברים הללו המדינה הייתה צריכה לספק-והיא לא.בקופת החולים שלי אין פסיכיאטרים,במרכז לבריאות הנפש הרופאים הם תת רמה וכך גם הזמינות שלהם.טיפול פסיכולוגי ניתן שם ליחידים בלבד שאיכשהו השיגו אישור וגם זה לא תמיד באופן קבוע. אנשים בריאים שעובדים משרות מלאות כורעים תחת העול של אחזקת דירה וקניית אוכל.משכורת מינימום לא מאפשרת את זה כמעט אם בכלל.מה אומר אני ואחרים שנמצאים במצבי,שמדינת ישראל מכירה בהם כנכים שלא יכולים לעבוד בכלל ותקופות מסויימות יכולים לעבוד פחות מאדם בריא? עד מתי שירותי בריאות הנפש יהיו ביזיון? עד מתי מחלתינו תדון אותנו לעוני מחפיר אם אין לנו משפחה עשירה שמוכנה לתמוך בנו כלכלית ונפשית? האם הוסטל לנפגעי נפש הוא הפתרון לכולם? האם לגור בסביבה חולה הוא הדבר הנכון והבריא יותר לכולם? ומה נשאר ביד לאותו תושב הוסטל מהקיצבה שהוא מקבל? המדינה הרי לוקחת חלק נכבד מהקיצבה תמורת המגורים בהוסטל.ורוב ההוסטלים שופעים מדריכים שאין להם הכשרה לטיפול בנפגעי נפש.עד מתי? ביום בו אצטרך להתפנות מדירתי,אני מתכוונת לקחת אוהל ולגור בו.אני לא רוצה להיות תלויה בחסדיהם של הוריי ממה שאין להם,ואני לא רוצה ללכת לגור בבתים של חברים ולעבור כל הזמן ממקום למקום וליפול כעול.אני הולכת לחיות בהתאם לכסף שיש לי 2300 ש"ח לחודש,סכום שאינו מאפשר לשכור דירה,לשלם ארנונה ומים,חשמל,לקנות אוכל וגם תרופות.אני אעשה זאת כי בראש ובראשונה,אין לי ברירה ואין לי גם מה להפסיד ואקווה מאוד שלא יחליטו לעשות לי אישפוז כפוי בגלל הצעד שלי.אבל אני גם הולכת למחות,תנאי המגורים והחיים שלי יהיו המחאה שלי כנגד מועדון ה 2300 ש"ח שהמדינה החליטה שזהו סכום מספיק ביותר בשביל לחיות בה.אני מקווה שיהיו אמיצים ביניכם שיצטרפו אליי למרות הקשיים שיש בזה בעיקר לאנשים שסובלים ממחלות והפרעות לא פשוטות,גם מחיר החשיפה וגם תנאי המחיה.אבל חשוב לי שיבוא מישהו ויסביר לי ולציבור מקבלי הקצבאות,איך אפשר לחיות בסכום חודשי כזה. המחלות שלנו לא הולכות לעזוב אותנו,הן איתנו לנצח ואנחנו איתן לנצח במאבק,ואני חושבת שזהו מחיר מספיק גבוה לשלם על פגיעה באיכות חיים,אני לא חושבת שבגלל זה מגיע לנו גם לחיות בעוני וגם לא לקבל טיפול הולם וראוי,כל אחד בהתאם לצרכיו. אם אנחנו לא נצעק ולא נקים קול מחאה,אנחנו נמשיך להיות אלו שבשולי החברה, אלו שלא שווה להשקיע בהם,אלו שנידונו לחיים בעליבות ובכאב.אף אחד לא יצעק בשבילנו כי כל אחד דואג לתחת שלו ולרווחה שלו. לי אין יותר את הלוקסוס של לשבת ולמחות דרך המחשב.