למה אני אוהבת בנות - וידוי
הכל התחיל בכיתה ג, הבנות שנאו את הבנים וההיפך. אחרי שנה זה עבר לכל הבנות, אבל לא לי. פחדתי מהבנים, סירבתי לדבר איתם. גדלתי והתפתחתי, ובכל זאת זה לא עבר לי. כל הבנות בכיתה דיברו עם הבנים, ולחלק אף היו חברים, ורק לי לא. זה לא הפריע לי כלל, וחייתי בעולם השקט שלי, ללא בנים. כמו כן ככל שגדלתי, כך פחדתי יותר ונרתעתי מבנים וגברים. נכנסתי לחנויות שהיו בהן מוכרות (ולא מוכרים), וכשיצאנו למסיבה או ליציאה מעורבת (של בנים ובנות) רק עניתית על מה ששאלו אותי ומעולם לא יזמתי שיחה עם בן. בגיל 15 התאהבתי בפעם הראשונה. היתה לה צמה ארוכה ועבה, והרבה חברות, ובעיני היא היתה מאוד יפה. ברור שלא דיברתי איתה על כך מעולם. רק בצבא זה עבר לי. התחלתי לצאת עם בנים (וגם עוד כמה דברים שעושים עם בנים ...) אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מידי. בד בבד עם ניסיונותי עם הבנים, לא התגברו אצלי רגשות האהבה למין זה. כל מה שקראתי בעיתונים, וכל מה ששמעתי בנים מדברים, והתנהגויות שראיתי, גרמו לי לבחילה קלה בקשר למין הגברי. הם אלימים וגרסיביים, עושים דברים מטומטמים כדי להרגיש יותר גדולים וטובים ממה שהם באמת, הם אונסים ורוצחים, הם נוהגים בפראות בכבישים, הם עושים מלחמות, והרשימה עוד ארוכה. רק תראו כמה בתי כלא יש לגברים (לפחות שישה) וכמה יש לנשים (רק אחד) ותבינו שהגברים שכרגע, לצערי שולטים בעולם, הם יצורים גרועים מאוד. תראו איך העולם שלנו נראה - והכל באשמת הגברים. ובחזרה אלי, באוניברסיטה שוב התאהבתי בבחורה מדהימה (באמת מדהימה, ואת זה אמרו בני כל המינים). יצאו קצת, היינו קצת ביחד, ונפרדנו. היא אמרה שהיא רק רצתה לנסות לראות איך זה. מאז לא ראיתי אותה, ואני קצת מתגעגעת. וזהו, עכשיו אני לבד, עדיין אוהבת רק בנות, מחפשת אהבה חדשה, עדיין משתדלת לא לדבר יותר מידי עם בנים, לא נכנסת לחנויות עם מוכרים, ומשתדלת מאוד להיות נהגת אדיבה.
הכל התחיל בכיתה ג, הבנות שנאו את הבנים וההיפך. אחרי שנה זה עבר לכל הבנות, אבל לא לי. פחדתי מהבנים, סירבתי לדבר איתם. גדלתי והתפתחתי, ובכל זאת זה לא עבר לי. כל הבנות בכיתה דיברו עם הבנים, ולחלק אף היו חברים, ורק לי לא. זה לא הפריע לי כלל, וחייתי בעולם השקט שלי, ללא בנים. כמו כן ככל שגדלתי, כך פחדתי יותר ונרתעתי מבנים וגברים. נכנסתי לחנויות שהיו בהן מוכרות (ולא מוכרים), וכשיצאנו למסיבה או ליציאה מעורבת (של בנים ובנות) רק עניתית על מה ששאלו אותי ומעולם לא יזמתי שיחה עם בן. בגיל 15 התאהבתי בפעם הראשונה. היתה לה צמה ארוכה ועבה, והרבה חברות, ובעיני היא היתה מאוד יפה. ברור שלא דיברתי איתה על כך מעולם. רק בצבא זה עבר לי. התחלתי לצאת עם בנים (וגם עוד כמה דברים שעושים עם בנים ...) אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד יותר מידי. בד בבד עם ניסיונותי עם הבנים, לא התגברו אצלי רגשות האהבה למין זה. כל מה שקראתי בעיתונים, וכל מה ששמעתי בנים מדברים, והתנהגויות שראיתי, גרמו לי לבחילה קלה בקשר למין הגברי. הם אלימים וגרסיביים, עושים דברים מטומטמים כדי להרגיש יותר גדולים וטובים ממה שהם באמת, הם אונסים ורוצחים, הם נוהגים בפראות בכבישים, הם עושים מלחמות, והרשימה עוד ארוכה. רק תראו כמה בתי כלא יש לגברים (לפחות שישה) וכמה יש לנשים (רק אחד) ותבינו שהגברים שכרגע, לצערי שולטים בעולם, הם יצורים גרועים מאוד. תראו איך העולם שלנו נראה - והכל באשמת הגברים. ובחזרה אלי, באוניברסיטה שוב התאהבתי בבחורה מדהימה (באמת מדהימה, ואת זה אמרו בני כל המינים). יצאו קצת, היינו קצת ביחד, ונפרדנו. היא אמרה שהיא רק רצתה לנסות לראות איך זה. מאז לא ראיתי אותה, ואני קצת מתגעגעת. וזהו, עכשיו אני לבד, עדיין אוהבת רק בנות, מחפשת אהבה חדשה, עדיין משתדלת לא לדבר יותר מידי עם בנים, לא נכנסת לחנויות עם מוכרים, ומשתדלת מאוד להיות נהגת אדיבה.
