לקח ראשון.
פרק מתוך ספר אוטוביוגרפי, טיפולי, דרמטי - מבוסס מציאות ולא מציאותי. יומנו של עובד סוציאלי. הנה: לקח ראשון – לאחר זה רע. הפעמון צלצל ואיתו הטלפון. עמדתי נסער מול חדרי החניכים בפנימיה. הרגליים רועדות לי, חולצה ישנה ובלויה מונחת עלי, אגב רישול מסוים (לקח לי שעה להחליט מה ללבוש). עוד מעט אכיר את הנער הראשון בשורה ארוכה. עוד צעד קטן ואני בפנים, בעולם שאינו ידוע. כך כמעט והחל המפגש הראשון שלי איתו. כמעט. כי אני הרגשתי איך כל השחצנות השמורה כל כך לצעירים ולטיפשים, נוטשת אותי ומפנה מקום לחשש ופחד ולמי אני בכלל ולמה אני עושה כאן ולמה לא נשארתי לעבוד בהייטק ולמה לעזאזל הידיים שלי רועדות. הסתובבתי והלכתי משם מצאתי את עצמי מצית סיגריה מחוץ לפנימיה ומשנן את מה שמורי האהוב, עוד מדובלל בבגדים לא אופנתיים, לימד אותי. כל מיני לורנס שולמנים התערבבו לי עם פרוידים ואריקסונים, וכבר אני בורח משם, עוד צעד ועוד אחד. וההוא שמחכה לי עוד ימשיך לחכות ואני לא אהיה שם, והנה אני אלך לאוניברסיטה ואלמד משפטים או איזה מקצוע מועיל ויבש ואני הולך ומתרחק ומוצא את עצמי בוואדי ירוק. אני והעשן האפרפר שאני יוצר, מתרחק, מוצא מפלט ביצירת צורות סגלגלות בעשן מדמיין שאני בכלל שחקן כדורגל ולמה אני צריך את כל זה. פתאום, מי יודע מה נכנס בי, אני מסתובב וניגש חזרה לפנימיה. בצעד החלטי ומהיר, והדרך שכה התארכה לי לפני דקות (או שעות?) הופכת לקצרה ומתברר כי רק מעט דקות הליכה אני מהפנימיה. ואני עולה במדרגות הבנין האמצעי ונכנס לחדרו של הנער וכולי עזוז ורוח קרב. אני נכנס ואומר בקול רם "שלום, אלעד פה?" ומצפה לתשובה. תשובה, כמובן, לא קיבלתי. איחור של שעה ועוד מחצית השעה אינם מקובלים, כפי שאגלה, כאשר מדובר ב"איש מקצוע", לנערים מותר לאחר כמה שהם רוצים (זה נקרא "חיזור", או outreach...). אני אחרתי שעה ומחציתה ולא ראיתי את אותו אלעד שכבר קראתי עליו ושמעתי עליו והייתי מוכן לתקן ולשנות אותו כך שיתאים לי לתווי הפנים ששרטטתי בעמל כה רב בדמיוני, לא ראיתי אותו וישבתי על מיטתו וכמו ילד שנתפס בקלקלתו חשבתי איך לתקן להשיב את הזמן אחור ואין עוד איחור ואין עוד פספוס ואני בסדר והכל בסדר וכולם מרוצים. כך היה המפגש הטיפולי הראשון שלי. בתחילתו סטודנט שאץ רץ לדרכו ונראה כי יודע מה מוטל עליו ומרגיש כי מודע לכל אשר בעולם, וסופו בסטודנט הממרר בבכי תמרורים על מיטתו הריקה של נער בפנימיה בלה הרי ירושלים אשר אווירם ממלא את הריאות בחדווה ובאהבה.
פרק מתוך ספר אוטוביוגרפי, טיפולי, דרמטי - מבוסס מציאות ולא מציאותי. יומנו של עובד סוציאלי. הנה: לקח ראשון – לאחר זה רע. הפעמון צלצל ואיתו הטלפון. עמדתי נסער מול חדרי החניכים בפנימיה. הרגליים רועדות לי, חולצה ישנה ובלויה מונחת עלי, אגב רישול מסוים (לקח לי שעה להחליט מה ללבוש). עוד מעט אכיר את הנער הראשון בשורה ארוכה. עוד צעד קטן ואני בפנים, בעולם שאינו ידוע. כך כמעט והחל המפגש הראשון שלי איתו. כמעט. כי אני הרגשתי איך כל השחצנות השמורה כל כך לצעירים ולטיפשים, נוטשת אותי ומפנה מקום לחשש ופחד ולמי אני בכלל ולמה אני עושה כאן ולמה לא נשארתי לעבוד בהייטק ולמה לעזאזל הידיים שלי רועדות. הסתובבתי והלכתי משם מצאתי את עצמי מצית סיגריה מחוץ לפנימיה ומשנן את מה שמורי האהוב, עוד מדובלל בבגדים לא אופנתיים, לימד אותי. כל מיני לורנס שולמנים התערבבו לי עם פרוידים ואריקסונים, וכבר אני בורח משם, עוד צעד ועוד אחד. וההוא שמחכה לי עוד ימשיך לחכות ואני לא אהיה שם, והנה אני אלך לאוניברסיטה ואלמד משפטים או איזה מקצוע מועיל ויבש ואני הולך ומתרחק ומוצא את עצמי בוואדי ירוק. אני והעשן האפרפר שאני יוצר, מתרחק, מוצא מפלט ביצירת צורות סגלגלות בעשן מדמיין שאני בכלל שחקן כדורגל ולמה אני צריך את כל זה. פתאום, מי יודע מה נכנס בי, אני מסתובב וניגש חזרה לפנימיה. בצעד החלטי ומהיר, והדרך שכה התארכה לי לפני דקות (או שעות?) הופכת לקצרה ומתברר כי רק מעט דקות הליכה אני מהפנימיה. ואני עולה במדרגות הבנין האמצעי ונכנס לחדרו של הנער וכולי עזוז ורוח קרב. אני נכנס ואומר בקול רם "שלום, אלעד פה?" ומצפה לתשובה. תשובה, כמובן, לא קיבלתי. איחור של שעה ועוד מחצית השעה אינם מקובלים, כפי שאגלה, כאשר מדובר ב"איש מקצוע", לנערים מותר לאחר כמה שהם רוצים (זה נקרא "חיזור", או outreach...). אני אחרתי שעה ומחציתה ולא ראיתי את אותו אלעד שכבר קראתי עליו ושמעתי עליו והייתי מוכן לתקן ולשנות אותו כך שיתאים לי לתווי הפנים ששרטטתי בעמל כה רב בדמיוני, לא ראיתי אותו וישבתי על מיטתו וכמו ילד שנתפס בקלקלתו חשבתי איך לתקן להשיב את הזמן אחור ואין עוד איחור ואין עוד פספוס ואני בסדר והכל בסדר וכולם מרוצים. כך היה המפגש הטיפולי הראשון שלי. בתחילתו סטודנט שאץ רץ לדרכו ונראה כי יודע מה מוטל עליו ומרגיש כי מודע לכל אשר בעולם, וסופו בסטודנט הממרר בבכי תמרורים על מיטתו הריקה של נער בפנימיה בלה הרי ירושלים אשר אווירם ממלא את הריאות בחדווה ובאהבה.